מאת: יגאל שי
מתוך: במחנה גדנ"ע, 15.6.1964
האחים מספרים שלמדו שירים בעל פה בילדותם בעידוד בני משפחה, ערכו עיתון כיתתי על קיר הכיתה.
זוג תאומים ירושלמים בני 16 – הרצל ובלפור חקק – שולחים ידם בפיוט מזה כמה שנים ומפרסמים יצירותיהם בעיתוני הנוער.
בגליון מספר 1 של במחנה גדנ"ע (במתכונתו החדשה) , באפריל 1962 , דנה אחת הכתבות ב"מאורע יוצא דופן בשדה השירה הישראלית : שני אחים , האחד בן 18 והשני בן 20, פרסמו במשותף קובץ שירים". שמם של האחים - צבי ולב חקק, מגבעתיים. דומה ששני אחים נוספים עומדים לשבור את השיא.
אמנם, ספר שירים משותף עדיין אינו "בדרך" , אך בנסיבות הקיימות דומה שלא יהיה בו מן המפתיע. לעומת זאת הגיל – מפתיע בהחלט – 16 בלבד, כשמאחוריהם כבר "ותק" נכבד. אגב , הם לא סתם אחים אלא תאומים , ואפילו תאומים זהים. מקום מגוריהם ירושלים ושמם - הרצל ובלפור חקק.
הרצל ובלפור חקק נולדו בבגדאד, בירת עירק, למשפחה ציונית (בלי מרכאות) טובה; הוכחה חותכת לכך אנו מוצאים בשמותיהם, שנקבעו להם למרות הסכנה הגדולה שהייתה כרוכה בכך.
ב- 1950 עלתה משפחתם ארצה. כדרך כל העולים החדשים עברה את כל השלבים – אוהלים, מעברה ושאר "חבלי הקליטה" עד שהגיעה אל המנוחה ואל הנחלה – ירושלים הנכספת.
שירים מגיל עשר
הרקע הוא , אפוא, רגיל. אנו יכולים למצוא רבבות כמו הרצל ובלפור, אבל לא משוררים. הם לא גדלו בסביבת משוררים וכפי שהם מעידים על עצמם הם כותבי השירה הראשונים והיחידים במשפחה. כיצד אם כן, שרתה עליהם הרוח?
דודם היה מטיל עליהם בקטנותם ללמוד בעל פה את שירי ביאליק "כעונש". נראה שהשניים לא היו "ילדים טובים" במיוחד והיו מקבלים עונשים ולומדים שירים בעל פה – עד שזה נכנס להם "בדם".
בגיל 10 התחיל בלפור לכתוב. את הדחף הוא קיבל בבית הספר ממחנך כיתתו, שהוא סופר ידוע שכתב ספרים אחדים. עתה הוא מביט אחורה בחיוך כשהוא מדפדף במחברת שיריו הראשונים. למעשה היו אלה סיפורים בחרוזים. כעבור חודש החזיק אחריו הרצל אחיו והחל כותב גם הוא. בגיל 12 כתבו שני האחים סיפור בלשי בחרוזים, בשם "עלילות איתן".
הרצל כתב, בלפור ליווה את השיר ברישומים.
בסוף כיתה ו' סיימו התאומים את בית הספר "אליאנס" ועברו ל"בית הכרם", שם נבחרו לערוך עיתון קיר קבוע, "לשוננו[1]", שהיה הבימה הראשונה לשיריהם. לעיתון היו שני עורכים; הרצל היה כותב שיר ומגישו לעורך בלפור, ובלפור היה כותב שיר ומגישו לעורך ... הרצל. לא בכדי נהגו תלמידי בית הכרם לקרוא לעיתון לא "לשוננו" אלא... "לשון חקק".
לפני כשנה וחצי הניחו אותו ב"ירושה" לאחותם הקטנה רינה, ההולכת כפי שמסתבר בדרכם של אחיה, והתחילו לפרסם שירים בעיתוני נוער. עד היום הם "מציפים" את עורכי המדורים בשירים לרוב.
ההגיון כ"צנזור" הרגשות
עברנו ל"כיבשונה של שירה" ואם נתבלבלו פה ושם השמות - עם הקוראים הסליחה, כיוון שבלפור והרצל הם אחד בשני העתקים, אחד ה"קופי" של השני; אותה קומה, אותו משקל, אותו צבע שער, אותה תסרוקת, אותה הבעת פנים, אותו קול, אותו חינוך, וכמובן אותם הכשרונות. אפילו אימם מבחינה ביניהם באמצעות נקודת חן זעירה על לחיו של בלפור. (ואולי על לחיו של הרצל, מי יודע?).
- מדוע בחרתם דווקא בשירה כדי לבטא את רעיונותיכם?
בלפור: בחרתי דווקא בשירה , כיוון שבה אני יכול לתת לקורא אפשרויות רבות לפרש את העניין על ידי העמדת סמלים אלגוריים ואז ההנאה של הקורא ושלי – גדולה יותר.
הרצל: אינני יכול למצוא סיבות, אני פשוט כותב מתוך דחף פנימי, ללא הסברים.
- כיצד נוצר שיר?
הרצל: כתיבת שיר הינה פעולה בה משתתפים שני גורמים עיקריים: ראשון הוא המטען האמוציונאלי – הרגשי החוויתי של הכותב, ושני – השכל. זוהי בעצם פעולת ההגיון המשמשת כצנזור.
בלפור: בשלב ראשון פועל הרגש, המלים נזרקות כשהחוויה הרגשית התגבשה והגיעה למלוא הבשלות, המשפטים מושלכים ללא עיבוד מיוחד.
בשלב שני פועל ההגיון – שיפור המשפטים, "סינון" והענקת המבנה הסופי לשיר. זמן מה לאחר כתיבת השיר, לפעמים זה זמן רב, אני חוזר אליו כדי לערוך אותו סופית. אז אני ביקורתי יותר, מאחר שהתרחקתי מהחוויה עצמה.
אז אני שואל את עצמי האם השיר הזה קלט את האווירה בה הייתי שרוי – האם הוא ביטא את אשר רציתי?
- איך אתם בוחרים את הנושאים?
רק אחרי קליטת החוויה ועיכולה מתעוררת האסוציאציה , והשיר כאילו מוכן וצריך רק לקחת עט ולכתוב אותו. חושבים עליו משך שבועות –מן הרגש אל הנייר.
שיר באמצע הלילה
- כיצד אם כן מתבשלת החוויה?
הרצל: מראה או שמיעה וכד' גוררים בהכרח זיכרונות וקטעי דברים, שיש להם קשר רגשי אסוציאטיבי לחוויה. לפעמים אני מרגיש שקשה לי למצוא פתיחה, אינני יודע איך לפתוח. במקרים כאלה אני משהה את הכתיבה עד שתגיע החוויה לבשלות. אפשר לומר כי טרם הבנתי את עצמי. אני צריך קודם כל להבין מה אני רוצה , ואחר כך אפשר לגשת לכתיבה.
בעצם מהו שיר? שיר הוא בלשון ציורית זכוכית שקופה עם תמונה מאחוריה; הזכוכית היא המיבנה, אולי גם האווירה, זווית הראיה וכדומה ; התמונה זו החוויה , הרגשות המראות וכו'...
- האם גיל הנעורים וחוויותיו משפיעים על שירתכם?
בלפור :ברור. בעוד 20 שנה לא נוכל לכתוב את מה שאנו כותבים היום. כל התופעות והמשברים של הגיל מוצאים מקום אם סמוי אם גלוי, אם במישרין אם בעקיפין, בשירתנו. חבל שלא היה לנו כושר כתיבה בגיל הילדות , שכן אז החוויות היו מסעירות הרבה יותר והיינו יכולים להגיע לשירים יוצאים מן הכלל.
- האם אתם יכולים לכתוב רק בשעות מסויימות, כששורה עליכם "מוזה"?
הרצל: בהחלט. לפני כמה שבועות התעורר בלפור באמצע הלילה. עלה בו רעיון של שיר והוא פחד שהשיר "יברח" וכתב אותו על המקום. היה זה שירו "שמשון", שפורסם אגב בבמחנה גדנ"ע.
-האם יש לכם סיפוק מכתיבת השירים?
בלפור: יש כמובן סיפוק, אבל תמיד אחרי הכתיבה באה האכזבה , משום שהיא מביעה את הרגש רק באופן חלקי.
- האם אתם מושפעים ממשוררים מבוגרים?
הרצל: לא, בהחלט לא. אנו , אמנם , מרבים לקרוא ירחונים ספרותיים , אבל אין אנו חושבים שהם משפיעים על שירתנו. אנו עצמאיים לחלוטין.
- לאיזה זרם בשירה אתם משייכים עצמכם?
בלפור: קיימת בנו הנטייה למודרניזם ורצוננו להבהיר כי מודרניזם זהו עניין של זמן, של תקופה, שכן כל תקופה מעמידה משוררים חדשים הרואים עצמם כמודרנים יותר לעומת אלה שקדמו להם. אך אין זאת אומרת ששיר מודרני חייב להיות בלתי מובן. על הנוער לנסות להבין, על הנוער לקבל שירה זו . זהו מבחן התקופה, זהו מבחנה של כל עת. יש להעיז (בהתרגשות גוברת והולכת) לא לברוח! זו שעת התמודדות עם החדש.
("במחנה גדנ"ע" 15.6.64)