מאת: ד"ר דן אלבו
מתוך: אתר News1, ינואר 2021
ריאיון עם הרצל ובלפור חקק לרגל זכייתם בפרס ליוצרים בתרבות יהודית בתחום הספרות והשירה ע"ש אורי אורבך
פתיח לריאיון
האליטה התרבותית של היישוב הציוני, העניקה פרשנות מחודשת לחגי ישראל לטובת המפעל הלאומי. חולנו חגים כמו שבועות, שמשמעותו המסורתית כחג מתן תורה נזנחה לטובת הצגתו כחג קציר או יום הביכורים או חג המים, ללא קשר כלל לקורבן הלחם שהוקרב בבית המקדש. חנוכה שנחוג לציון נס פך השמן והיבטיו האימוניים העל טבעיים, עוצב-מחדש כ"מרד המכבים" כביטוי היסטורי למלחמת עצמאות לאומית מול כובש זר דכאני ולא מלחמת אזרחים דתית. חג פסח הוצג כמלחמה בין אדונים ועבדים, מנהיגי היישוב חילנו את המסורת הישנה ובין היתר הנהיגו סדרי פסח בדגש סוציאליסטי כחג של שחרור עבדים ממשעבדיהם בדומה למהפכה הבולשביקית נגד שלטון הצארים ברוסיה. מגמה זו חדרה למרבית החברה הישראלית בימינו. המאבק בין הגישה הרואה בדת היהודית משרתת להמשך קיומו של הלאום היהודי ובין הגישה הרואה בלאום היהודי משרת לקיומה של האמונה היהודית על כלל מצוותיה ומנהגיה, דומה שעודו נמשך בין הציבור החילוני וציבור שומרי המצוות גם בימינו אלה.
ייסוד מדינה יהודית וקליטת יהדות ארצות האסלאם דחף את הממשל הסוציאליסטי לפרשנות פשרנית, מתוך הצורך לפנות למכנה המשותף הגדול ביותר עם המפלגות החרדיות ויהדות ארצות האסלאם שומרה ההגדרה העות'מאנית הישנה של כלל יהודי ישראל כמילֶת בעל מעמד נפרד מהאומה המוסלמית, שחבריו כפופים לרשויות הדתיות בעניינים שונים, בעיקר דיני אישות. בשנות ה-50 ממשלת ישראל החילונית יזמה שיעורי דת בבתי-הספר הכלליים; ב-1958, לאחר משבר בסוגיית מיהו יהודי, נסוגה הממשלה מהעמדה שהתירה לכל אדם המצהיר על עצמו בתום לב כיהודי להתקבל ככזה ואומצה ההגדרה הדתית לסוגיית מיהו יהודי, עבור זכאות לאזרחות ישראלית. עד ימינו אלה אין הסכמה מובהקת בין דתיים וחילוניים במדינת ישראל בסוגיית מהותה של הזהות היהודית-בהקשרה הישראלי. בבתי ספר ממלכתיים פועלות תכניות שנועדו להעמיק את הזהות היהודית, כדי לקדם ערכים יהודיים, מתוך מודעות לכך שזרם זה בכללו על כל תכניותיו הלימודיות אינו מעניק יסודות אידיאיים מספקים לגיבוש תודעה זו. פרס השירה של האגף לתרבות יהודית מהווה אבן בניין נוספת בחיזוק תודעת הזהות היהודית בציבור הישראלי, בקרב חילונים ודתיים כאחד, וזו חשיבותו לדעתי.
האחים חקק זכו לאחרונה בפרס השירה של האגף לתרבות יהודית (פרס ע"ש אורי אורבך), לשנת 2020, וכך נכתב בחוות הדעת של הפרס: "הופעתם של היוצרים האחים הרצל ובלפור חקק בשמי היצירה העברית כולה פלא. בשמותיהם מתגלה נס הקמת מדינת ישראל בשנת לידתם, ועלייתם ארצה מבגדד. יצירתם הענפה מתחילה מגיל צעיר ושואבת במודע ממקורות יהודיים מגוונים".
הזכייה בפרס עבורי היא הזדמנות נאותה לקיים עמם ראיון בסוגיות הקשורות לתרבות יהודית, יחסם אליה ביצירתם הספרותית ובחייהם היום ימיים.
להלן הריאיון:
באיזו מידה לבית ילדותכם, בית אבא ואימא הייתה השפעה על עיצוב יחסכם למסורת היהודית ולאורח החיים היהודי?
בלפור
הילדות היא התקופה המעצבת בחייו של אדם. ביאליק הגדיר את מראות הילדות כ"מראות שתייה", אלה מראות התשתית, שמנתבים אותך גם בשנותיך הבאות. ההורים קיימו אורח חיים יהודי בבית. ידענו להבדיל בין קודש לחול: נשמרו השבתות והחגים, וכן בכל שבת אבא נהג לצאת לבית כנסת 'אוהל רחל' ברחוב יוסף בן מתתיהו בירושלים.
הניחוח של העבר שב, זכינו לתפילה בנוסח יהודי בבל, התלווינו לאבא לספוג את הנעימות, את ניגוני הפיוטים/ הסליחות. בצהרי יום שבת היינו 'ילדי תהילים', מושג לא ידוע היום. היינו מתקבצים בבית כנסת 'מנחת יהודה' בשכונת מחנה יהודה, וקוראים כל הילדים את כל פרקי תהלים. צריך לציין שאבא היה למעשה דתי לייט במושגים של היום, כי לא חבש כיפה בחיי היומיום, אך הקפיד ללכת לבית כנסת כל שבת. בערב שבת הלכנו לבית הכנסת השכונתי בשכונת 'בתי סיידוף', וזה היה סוג של מפגש קהילתי של תושבי השכונה, וגם חגיגה לכל הילדים בשכונה.
הרצל
בצד המסורת, שהעניקו לנו ההורים, צריך לזכור, שהאבות המייסדים של זהותנו היהודית ושל המורשת שלנו כמשוררים היו שני הסבים שלנו. מעבר לצד של אורח חיים ויחס חיובי למסורת היהודית, הסבים העניקו לנו אוצר תרבותי, העניקו את היצירה של הדורות. סבא יצחק, האבא של אמנו סעידה, היה קורא לנו בעקביות סיפורים בעיקר מתוך "עושה פלא" של ר' שבתי פרחי. והסבא מורד (מרדכי) היה מספר לנו סיפורי עם. מתוך מחקר שעשה סטודנט על סיפוריו של סבא מורד, הוא טען בפנינו שסבא מורד היה לא רק מספר עממי, אלא הטמיע בסיפורים שלנו ידע במדרשים יהודיים. זו מסקנתו, לפי סיפורי סבא, שמסרנו לארכיון הסיפור העממי (ומסרנו רק חלק קטן, שכתבנו מפיו, היו סיפורים שלא העלינו אז על הכתב). כמשוררים – כל מה שקיבלנו מן הסבים היה תשתית של מורשת, שמוטמעת היום בשירים שלנו.
מה היו היסודות הערכיים והביוגרפיים שעיצבו את השקפתכם על היהדות?
(על כל רבדיה, מהתנ"ך, המשנה, הגמרא, המדרש, ההלכה, הקבלה, הפילוסופיה היהודית, מחשבת ישראל, שירת ימי הביניים ועד ספרות ההשכלה והספרות העברית בת ימינו)
הרצל
השאלה מאוד נכונה לגבינו: מאז היותנו נערים, ולאחר שכבר התחלנו לפרסם יצירותינו ב'הארץ שלנו', ב'דבר לילדים' וב'מעריב לנוער', היינו מודעים לכך, שרצוננו בעתיד לעסוק בכתיבה ספרותית. את הספר הראשון 'במזל תאומים' פרסמנו יחד בכריכה אחת, למרות שהשירים שם מופרדים. לאחר הפרסום הראשון, היינו ערים לכך, שאנו פועלים כמשוררים עבריים, ולכן עלינו להכיר את כל המקורות העבריים, שקדמו לנו. קלטנו מן המורשת של הסבים את הבסיס של המורשת העברית, אך ידענו, שעלינו להכיר את המורשת של הכתובים העבריים לאורך הדורות. לתנ"ך התחברנו כבר בנערותנו, וסבא מורד, שגר בירושלים היה המאיץ לדבקותנו בתנ"ך. אך היו חסרים לנו רבדים אחרים של העברית. סבא יצחק חבשה העביר לנו דרך "עושה פלא" מדרשים רבים, שגובשו בספרו של ר' שבתי פרחי. כשהגענו לאוניברסיטה העברית, היינו יושבים בספריה הלאומית שעות רבות, ממש עד שעת חצות וקוראים את כל המדפים של התרבות העברית. עברנו ממש מאגף לאגף, קראנו את ספרות המדרש, ספרות הפיוט, ספרות המקאמות, ספרות הקבלה, ספרות המסעות. זה היה ממש צימאון להכיר הכול. עשינו זאת ממש מתוך תפיסה, שמשורר שהוא עברי, כותב עברית, עליו לצמוח מתוך תרבותו. מתוך השפה שלו.
בלפור
דיברתָ בשאלה שלך על יסודות ערכיים בתפיסה שלנו. יש צו פנימי, שמנחה אותנו והוא: שמירה על הרציפות של הדורות, על ההמשכיות. זה יסוד ואבן דרך, שקיבלנו מהסבים שלנו. היהדות אינה רק רצף ביולוגי, אלא רצף של טקסטים בעברית, של כתובים עבריים מאז ימי התנ"ך. לכן, סבא יצחק הרגיש צורך לקרוא לנו כל הזמן מתוך ספרים כתובים, כדי להטמיע בנו מקורות כתובים של התרבות העברית.
זה השפיע כמובן על השפה, שבה אנו כותבים. אנו אמנם מחוברים למציאות הישראלית, לשפה של היומיום, אך השפה שבה אנו כותבים היא שפה יהודית ולא שפה ישראלית. חשוב לנו לצמוח מתוך אילן היוחסין התרבותי שלנו, של השפה העברית לאורך דורות. סבא יצחק חזר ואמר: "זו העברית של אבות אבותינו". מגיל עשר התחלנו לכתוב בעיתוני ילדים. סבא אמר: כתבו בעברית של אבותינו. צריך לדעת, שדווקא אדם שמחובר לזהות שלו ושל אבותיו, יכול לקיים דו שיח עם תרבויות אחרות וגם ליצור הפריה תרבותית עם הכפר הגלובאלי. מי שמחובר בצירים חזקים אל הזהות הלאומית שלו, יכול בהרגשת עושר תרבותי להיות מושפע מתרבויות אחרות ולא לאבּד את זהותו. מי שזהותו רופפת יכול להיבלע בקלות בכפר הגלובאלי, כאדם שהוא נטול זהות. אומות קטנות חייבות לשמור על ייחודן במערבולת של הכפר הגדול המוחק הכול.
בתחום הביוגרפי, האם בבית הוריכם שמרו שבת? למשל, האם בניתם סוכה בסוכות? האם צמתם בצומות הנוהגים בדת היהודית? האם נהגתם להתפלל בחול ושבת?
אנא התייחסו כראות עיניכם למרכיב זה או אחר בשאלה, או לכל מרכיביה.
האם זה מתקשר בעיניכם ליחס המיוחד שלכם לתנ"ך? זה מקור דתי בעיניכם או מקור להשראה?
בלפור
עולה כאן שאלה שנוגעת לציבור של "היהודים המסורתיים". רוב היהודים המזרחים הם מסורתיים. 'מסורתי' לא קורא לחבר 'שולחן ערוך' חדש שיתאים לו. הוא מקבל את הדת היהודית כפי שהיא, אך הוא מגמיש יותר את מעשיו. ברור שדתי אורתודוכסי תמיד יפנה ל'מסורתי' ויגיד לו: "תהיה עקבי, או שתהיה דתי או חילוני". במציאות, זה לא עובד כך. אלוהים גדול ונשגב, ואפשר לעבוד אותו ולהאמין בו בדרכים רבות. הורינו שמרו שבת, אך אם הייתה נסיעה חשובה בשבת, לצורך משפחתי, הם נסעו. ברור, שחגגנו בבית את חגי ישראל: סוכה בסוכות, הדלקת מנורת חנוכה, אכילת פירות הארץ בט"ו בשבט, ליל הסדר, וכך הלאה. המשפחה הקפידה בעיקר על תפילה בערב שבת ובשבת, אך לא בימי חול.
הרצל
התנ"ך הוא באמת אהבת ילדות עבורנו. שני הסבים קרבו אותנו לתנ"ך, ולא פלא, שהיינו חתני תנ"ך עולמיים. החיבור לתנ"ך הוא עבורי חיבור לזמן, לזהות של הזמן. אנו גרים בירושלים, וזה מאפשר ביתר עצמה לחוש את הזיקה למפגש הדורות בירושלים. אתה מרגיש שאתה חי בעיר היסטורית, אתה חי את העבר. התנ"ך הוא באמת מקור השראה. לא פלא שהשירה של שנינו מחוברת לשפה של התנ"ך. יש קשר גנטי בינינו ובין התנ"ך. מי שרואה את הצופן הגנטי יכול לראות גם את שיח הדורות. כמובן, משך אותנו גם תחום המדרשים על התנ"ך, המדרש משלים מה שאין בתנ"ך. לכן מגיל צעיר התאהבנו בספר האגדה של ביאליק ורבניצקי. למדנו מסבא יצחק שכל שם שאין בתנ"ך, המדרש משלים אותו. הוא היה שואל אותנו: "מי אמא של אברהם אבינו?" וכשלא ידענו, אמר לנו: אמתילי בת כרנוב. וכך בעניין דמויות אחרות.
מהי זהות יהודית לדעתכם? ובמה מתבטאת זהותכם היהודית בחיי היום יום?
בלפור
אנו מחוברים מאוד לזהות היהודית שלנו. בדורנו חווינו את השיבה לארץ, השיבה לשפה. כלומר: שיבה לָארץ הקדומה, שיבה לשפה הקדומה, עברית. כמעט אלפיים שנה העם חיכה לשיבה הזאת, כי הוא חי כקהילה ששומרת את הזיכרון. אנו חלק מקהילה, שהעבר שלה הוא יסוד מכונן של הזהות שלה. כל מה שהיהודי עושה - יש לו עומק היסטורי, יש לו קשר לעבר של עמו. גם החזרה לעברית, היא חזרה לשפה הלאומית שלו. זו הנקודה החשובה ביותר: אנו חיים בקהילה היסטורית, קהילה שמודעת לכך שהיא קשורה להיסטוריה קדומה.
עם ישראל יצא לגלות, וספר בידו. אותו ספר מגדיר את היהודים גם היום, בין אם הם רואים בו ספר מכונן לחיי היומיום, ובין אם הם רואים בו מורשת, שהיא המסד של זהותם כעם. השיבה לארץ והקמת מדינת ישראל יצרו כמובן מתח בין העבר היהודי והתרבות היהודית ובין הזהות הישראלית, התרבות הישראלית. אך גם בתוך המתח הזה, תמיד העבר הוא הבסיס של זהותנו כעם. הישראליות היא ההווה, ולא פעם היא במתח עם העבר, שהוא הבסיס שממנו הכול התחיל.
הרצל
היהדות היא ציר הזמן, הישראליות היא ציר המקום. הזהות היהודית שלנו היא הציר האנכי של זהותנו, הישראליות- הציר האופקי של זהותנו. פרסמנו בעבר מאמר "על דעת המקום והזמן", שהכה הדים רבים, ואף נכללו קטעים ממנו בספר אזרחות לחטיבה העליונה. בזהות היהודית יש משולש של דת -לאום – תרבות, וברור, שאנו מחוברים מאוד ליהדות כתרבות. היא משמשת לנו מקור השראה. אנו כותבים מדרש חדש על תרבות הדורות שקדמה לנו.
בחיי היומיום אנו מחוברים למסורת היהודית, למסורת הדורות.
כפי שאמרנו, אנו מחוברים ללוח השנה היהודי. תמיד עולה השאלה איך אתה חי את היהדות לא רק כהשקפת עולם, אלא גם כאורח חיים. לוח השנה הזה כולל שבת, חגים ומועדים. המושג 'חילוני' לא פעם מתברר כמושג קשה להגדרה, כי רבים מאלה, שמכנים עצמם חילוניים קשורים לחגים היהודיים. יש חיבור לרציפות היהודית, להמשכיות, כי זהותנו כיהודים יקרה לנו.
באיזה שלב בילדותכם, באיזו כיתה הפך התנ"ך לתחום עניין מרכזי בחייכם שהצדיק למידה של ימים ולילות כדי להגיע לרמת בקיאות כה מרשימה שתזכה אתכם בפרס חידון התנ"ך העולמי לנוער ?
הרצל
את התנ"ך אהבנו מילדות, והסבים שלנו חיזקו בנו אהבה זו. בהיותנו בכיתה ח', הוכרז חידון תנ"ך לכל תלמידי בית הספר. ניצחנו בחידון זה, והוכתרנו כחתני תנ"ך של בית הספר. התקיימו שלושה סבבים נוספים של הכרעה, והמנהל לא הצליח לבחור אחד מאתנו כאלוף ואת השני כסגנו. הוא התחייב לקנות מתנה זהה גם לתאום השני. שנינו הוכתרנו כאלופי בית הספר.
בלפור
צריך לזכור, שיש לנו זיכרון יוצא דופן. רוב בני האדם יש להם זיכרון צילומי נקודתי. אנחנו מסוגלים לצלם בראש דפים ברצף. לכן, אפשר לצלם ספר שלם ברצף. כך למדנו לחידון התנ"ך, כשכל הדפים היו מצולמים חזותית. זה נותן יתרון בכל נושא הדורש בקיאות, אך גם בבחינות הבגרות ולימודינו באוניברסיטה זה נתן לנו עדיפות.
האם כשאתם מציבים עצמם מחוברים לתנ"ך ולמקורות היהודיים, אתם מביעים התנגדות לשירה הישראלית שברובה כתובה בלשון מדוברת?
בלפור
אנו מסמנים את הקו השירי שלנו, אך אין בכך הבעה עמדה כלפי שירה שונה מן השירה שלנו. לנו חשובה מאוד הרציפות התרבותית, והצמיחה הספרותית שלנו הייתה על פי התפיסה השירית שלנו. אנו מרגישים חוליה בשרשרת הדורות. איננו מתחילים מעצמנו, אנו נדבך על דורות שקדמו לנו. יחד עם זה: איננו באים לומר שיש לנו תו תקן פואטי, שקובע מה נכון ומה לא. זו אמירה שבאה להגדיר את השירה שלנו ואת השפה שלנו: שפה יהודית ולא שפה ישראלית. לכן, השפה היא טעונה יותר.
המילה בעברית נקראת "תיבה", וכאן רואים שהתיבות בשירים שלנו הן טעונות. במושגים ספרותיים אפשר לומר, שהשפה השירית שלנו היא אינטר-טקסטואלית. המילים טעונות ברבדים נוספים ומתכתבים עם טקסטים יהודיים אחרים. קרא את ביאליק ותראה שפה טעונה, קרא את עגנון ותראה שפה טעונה.
הרצל
אני רוצה להבהיר זאת: כתיבה טעונה משמעה שכאשר אדם נחשף אליה, הוא רואה קודם את הרובד החיצוני של המילים, אך ככל שהוא מעמיק, הוא רואה יותר: אם הוא מקושר ומחובר לרכיבים של העברית בשכבות השונות של הדורות: הוא מגלה בשיר גם ארמזים לטקסטים קודמים. זה יוצר סוג של שיח בין דורי. השיח יכול לטעון את השיר העכשווי במשמעות נוספת, יכול לקיים איתו פולמוס או אירוניה, או חיוך... אני מדגיש שוב, שחשובה לנו הרציפות, כי בעינינו תרבות היא מושג, שיש לו משמעות רק בפרספקטיבה של זמן.
הכתיבה התנ"כית שלכם יש בה לא פעם ממד של התחברות לדמות הנביא כשליח. מה משמעות השירה עבורכם:
הרצל
זה נכון, שיש קירבה בין דמות המשורר ודמות הנביא. שניהם פועלים מתוך תחושת שליחות. זה משפיע גם על השפה השירית. יש בכתיבה מפלס לשוני מעל המפלס היומיומי, מתוך תחושה של כניסה להיכל. זה נכון לגבי הנביא וגם לגבי המשורר. היום המעמד של נביאים וחכמים הוא המעמד של הסופרים, המשוררים ואנשי הרוח.
בלפור
מוטיב הנביא השליח אכן נמצא בשירה. הזהות שלי בשירים היא לא רק אני עצמי. הזהות שלי היא כל אבותיי. התחושה היא ברוח הביטוי התנ"כי "נאסף אל אבותיו", אך במשמעות אחרת: אני נאסף אל אבותיי, אך גם הם נאספים אליי בשירים. אני מדובב שִׂפתי ישנים. לכן, השירה מעניקה לי חיים של משמעות. יש דמיון רב אצל שנינו, גם בפעילות הציבורית שלנו: גם בפעילותנו הספרותית ( באגודת הסופרים אך גם במסגרות אחרות), יש ממד של נתינה, של שליחות. גם בכתיבה וגם בפעילות שלנו יש ממד של שליחות, של רצון לתת לאחרים.
שאלה לבלפור :
באחד משיריך על התנ"ך, שיר מרשים מאוד לדעתי, אתה כותב על כתיבת תנ"ך חדש, אנא שתף אותנו ברקע לחיבור השיר? באלו נסיבות כתבת את השיר הזה? למה התכוונת בדברים אלה?
בשעת קריאה בתנ"ך
בִּשְׁעַת קְרִיאָה בַּתַּנָּ"ךְ
בְּקַוֵי הָאֹרֶךְ וְהָרֹחַב שֶׁל זֶהוּתִי
הַסְּנֶה בוֹעֵר בִּי מֵאָז פָּרָשַׁת שְׁמוֹת עַד נְבוֹ
גַּם בְּלֶכְתִּי בָּרְחוֹבוֹת.
וּבִשְׁעַת צָהֳרַיִם עֲדַיִּן מְשַׁכְּרִים בְּפִי
דּוּדָאֵי הָאִמָּהוֹת וְהָאָבוֹת.
מִן הַשִּׁטִּים שֶׁבַּתּוֹרָה הֵבֵאתִי
יְסוֹדוֹת מֵעַכְשָׁיו, יְסוֹדוֹת מִכָּאן
מֵהֶם אֲנִי בּוֹנֶה יוֹם יוֹם
אֶת הַמִּשְׁכָּן
כְּשֶׁאֲנִי יוֹצֵא מִשָּׁם אֶל מִדְבַּר
הַחַיִּים, בַּמַּעֲבָר מִמָּרָה אֶל בְּאֵרִי
הַתָּמָר עֲדַיִּן מַמְתִּיק לִי
אֶת הַמַּיִם הַמְּאָרְרִים.
טַל וּגְשָׁמִים בָּאִים אֵלַי אָז
מִפִּרְקֵי הַנְּבִיאִים, מִן הָרֶכֶב וְהַשֶּׁכֶב
מְטַפְטְפִים עַל רֹאשִׁי
כִּרְבִיבִים עֲלֵי עֵשֶׂב.
כְּשֶׁהַחֲשֵׁכָה נָגוֹזָה וּבָאָה שְׁעַת הָנֵץ
הֶהָרִים נוֹטְפִים אֵלַי עָסִיס וְאוֹר
הָאֲוִיר מִסָּבִיב דּוֹחֵק אֶת הַקֵּץ
וְהָיָה הֶעָקֹב מִסְּבִיבִי לְמִישׁוֹר.
בַּמַּסָּע הַזֶּה, הַמִּדְבָּר הַצָּחִיחַ וְהַמַּר
הוֹפֵךְ אָז לְנָהָר
שֶׁל מַיִם גּוֹאִים
וְהָעֲרָבָה הַשּׁוֹמֵמָה הוֹיָה עַכְשָׁיו
גַּן מָתוֹק, גַּן אֱלֹהִים.
בְּמַסָּעֲךָ זֶה דַּפְדֵּף בַּתַּנָּ"ךְ
קַח לְךָ מְלוּנָה בְּמִקְשָׁה
קַח סֻכָּה בְּכֶרֶם
חֲצֹב לְךָ נָע וְנָח
בְּאֵר חֲדָשָׁה.
מִן הַבּוֹרוֹת הַנִּשְׁבָּרִים שֶׁל הֶעָבָר
אֲשֶׁר לֹא יָכִילוּ הַמַּיִם
כְּתֹב לְךָ פְּסוּקִים מִשֶּׁלְּךָ
וּכְשֶׁיָּבוֹאוּ לְךָ נַחְשׁוֹלִים שִׁבְעָתַיִם
כְּתֹב תַּנָּךְ חָדָשׁ כָּאן וְעַכְשָׁיו
מִן הַתְּהוֹמוֹת שֶׁלְּךָ
מִן הַמָּטָר הָעַז.
גַּם הַיְּקוּם יָשִׁיר לְךָ אָז.
בִּשְׁעַת קְרִיאָה בַּתַּנָּ"ךְ וּפְסוּקֵי יָהּ
גַּם עֲצֵי הַשָּׂדֶה יִמְחֲאוּ כָּף. הַלְּלוּיָה.
מקורות: הסנה- שמות ג', ב. דודאים- בראשית ל', טז. שיטים- שמות ל"ה, ז. המשכן- שמות כ"ז, ט. מרה- שמות ט"ו, כג. מים מאררים- במדבר ה', כב. רכב ושכב- דברים כ"ד, ו. כרביבים עלי עשב- דברים ל"ב, א. והטיפו ההרים עסיס- עמוס ט', יג. העקוב למישור- ישעיהו מ', ד. כמלונה, כסוכה- ישעיהו א', ח. גן אלֹהים- בראשית ב, ח. בורות נשברים- ירמיהו ב', ב. עצי השדה ימחאו כף- ישעיהו נ"ה, יב.
בלפור
כפי שאמרתי, התרבות היהודית כולה פתוחה לפניי, והיא משמשת לי מקור השראה. כשאני כותב בעקבות כתובים עבריים מן העבר הרחוק, אני מחבר מדרש חדש. ספר שיריי "משורר של חצות" נפתח במוטו מתוך ר' נחמן מברסלב: "אני הולך בדרך ישנה נושנה, ואף על פי כן אני הולך בדרך חדשה לגמרי". אתה חי בתוך פרדוכס. אתה חי את העבר, אך כותב אותו מחדש. בשיר שכתבתי יש בפירוש כתיבה בעקבות הפסוקים התנ"כיים, אך אני מנסה ליצור לעצמי תנ"ך שהוא שלי בלבד, ובו זמנית זה התנ"ך של כולם.
כתבתי את השיר לקראת הרצאה שהגדרתי אותה "התנ"ך כשְׂפת אֵם", שבו התוויתי את חשיבות התנ"ך לזהותי. התחושה שלי הייתה להסביר איך אני כותב מדרש חדש על התנ"ך, ורואה אותו כממלא את זהותי. כדי להכיר את הרציפות, עליי להיות חלק ממנה. כשאני שואל 'מי אני', עליי לדעת 'מנין באתי', ורק אז אני מגלה 'לאן אני הולך'. כתבתי בצורה אסוציאטיבית פסוקים שאני מתחבר אליהם מן התנ"ך, וזה היה כמו ניסיון לחבר לעצמי תנ"ך משלי.
שאלה להרצל:
ניכרת הנטייה שלכם להתכתב עם היצירה העברית לאורך הדורות, ומעניינת במיוחד התכתבות עם משוררי דור התחייה. שבה את לבי שיר שלך, שיוצר דו שיח עם עולמו הרוחני של יוסף חיים ברנר. האם עולמם של משוררי העבר יש בו כדי ללמד על חיינו בעולם של היום?
זה השיר שלך על יוסף חיים ברנר בספרך 'כתובת על קיר בוער'.
יוסף בעל החלומות, איש הצעקה
כִּשְׁבָא הָאִישׁ הַסּוֹעֵר לָאָרֶץ
כְּבָר חִכָּה לוֹ טָאהֵר וְרָאָה עֲנָנִים מִתְאַבְּכִים
הָיוּ בְּתַרְמִילוֹ שֶׁל הָאִישׁ כְּתָבִים שֶׁבִּשְּׂרוּ
אֶת מוֹתוֹ
כִּי הַסִּפְרוּת הָיְתָה אֻמָּנוּתוֹ
טָאהֵר שִׁחֵק עִם חֲבֵרָיו שֵׁשׁ בֵּשׁ
מְנַסֶּה לְנַחֵשׁ מַהוּ הֶחָלוֹם
הַמַּבְעִיר אֶת עַצְמוֹת הָאִישׁ
הַלּוֹחֵם הַמְּשׁוֹרֵר הַנֶּאֱחָז בַּאֲהוּבָתוֹ תַּמָּתוֹ יָפָתוֹ
וְלוֹחֵשׁ: רַק כָּאן וְכָאן
כִּי אֵין מָקוֹם אַחֵר
אֲבָל השיחה עִם טָאהֵר קָשָׁה. מִתְפַּתְּלִים הַשְּׁבִילִים.
הַכֹּל צָף וְהַכֹּל חַיִּים
וְהַכְּאֵב לְלֹא מוֹצָא.
חַיֵּי בֵּית חוֹלִים.
דָּם נִשְׁפַּךְ עַל הָעֵצִים.
וְהָאִישׁ הַכּוֹתֵב נֶאֱבָק עַל הֲוָיָתוֹ.
זוֹ מְצִיאוּת שֶׁל חֵרוּק שִׁנַּיִם אַחֲרֵי שָׁנִים לְלֹא חַלּוֹן
לְלֹא שֶׁמֶץ גְּאֻלָּה.
רַק שְׁכוֹל וְכִשָּׁלוֹן.
בַּתַּרְמִיל מִתְלַקְּטִים הַשְּׁבָרִים נוֹצְצִים וְקוֹדְרִים.
הֲוָיָה שֶׁל קוֹצִים.
טוֹבֵל הָאִישׁ מְלוֹא עֵטוֹ בִּדְיוֹ וּמְחַפֵּשׂ שִׂיחַ.
וְעַנְנֵי אָבָק מִתְאַבְּכִים סְבִיב בֵּיתוֹ
אֲבַק שְׂרֵפָה וּפִיחַ.
וְאֵין טֹהַר בְּחַרְבּוֹ הַמִּתְעַקֶּלֶת שֶׁל טָאהֵר טְבוּלָה בְּדָם
רַק אוֹתָה צִפִּיָּה לָקַחַת חֲלוֹם מִן הַתַּרְמִיל
מִן הַנְּשָׁמָה הַחֲלוֹמִית. וְהַשִּׂיחַ שָׂרוּף.
וְעֹל שְׂפָתָיו שֶׁל הָאִישׁ אוֹתָה מַחְשָׁבָה עַל מִלִּים
שֶׁיִּתְּנוּ לְאֶחָיו מֻשָּׂג עַל קוֹלוֹ הָרוֹטֵט, עַל הָאִיּוּם
עַל אוֹתוֹ כְּאֵב שֶׁמָּצָא כָּאן וְכָאן אֶפְשָׁרוּת
קִיּוּם וַעֲדַיִן תְּלוּיָה בִּשְׁתִיקָתוֹ
אֱמוּנָה צָפָה, קַדְרוּת תְּהוֹמִית:
הַאִם אִי אֶפְשָׁר, הָאָמְנָם נִגְזְרָה גְּזֵרָה לִצְעֹק תָּמִיד?
השיר על ברנר מתאר מציאות של חיים במאבק, וכמשורר חשתי שיש מאפיינים בחיי התקופה שמדברים אלינו, ומשום כך השיר כולו הוא דיאלוג בין הספרות לבין החיים.
אנו מגלים בשיר יוצר שנאבק על הווייתו, שרואה את המציאות הארץ ישראליות בעיניים פקוחות. הספרות שלו אינה מייפה ואינה מקשטת, זו ראייה נכוחה במציאות קיומית מאתגרת. שמות ספריו ויצירותיו מופיעות בין השיטין 'שכול וכישלון', /הוויה של קוצים'. האמירה הידועה של ברנר שדרש את 'זכות הצעקה' הופכת כאן לחלק מן המלחמה על קיומנו. הכתיבה של ברנר מושפעת מן המציאות של דורות, ובה בשעה יש בה קריאת כיוון לחיים שלנו, היא משפיעה על ראייתנו שלנו, על המציאות. המסקנה של ברנר היא האקורד המסיים 'אין מקום אחר'. זה צו החיים שאני לוקח מיוסף חיים ברנר. הסופר אכן ביקש שיח עם אויביו, אך מותו הטראגי סימל משהו עבורנו. השיר מבטא זאת במילים קשות, 'והשיח שרוף'...וכל זה מתחבר לשורה קודם לכן, 'אבק שריפה ופיח'.
שאלה להרצל:
הרצל, ברבים משיריך אתה מנהל דו שיח עם הטקסט התנכ"י, האם היית אומר שהתנ"ך מוסיף להיות מאז זכייתכם בפרס חידון התנ"ך לנוער, עולם התווך של עולמך התרבותי והספרותי?
שירך "כאב שמשון" עוסק ברגעיו האחרונים של שמשון הגיבור, רב הכוח ורב הפעלים במלחמות ישראל בפלישתים, האם מותו הטראגי יכול ללמד דבר מה חוצה זמן?
כְּאֵב שִׁמְשׁוֹן
אֲנִי מַתְחִיל. כָּךְ יָדַעְתִּי שֶׁיִּקְרֶה.
מַתְחִיל לְהִתְפּוֹרֵר. כֹּחוֹתַי בִּי נִפְרָדִים.
רְכִיב וְעוֹד רְכִיב. וְכֹחַ הַשָּקּוּל. הֵיכָן
הַכֹּחַ הַשָּׁקוּל. לְאָן יָרוּץ הַדָּם.
עִמִּי כֻּלָּם עַתָּה. כָּל כְּאֵבַי הַבּוֹדְדִים.
דָּבָר לֹא נֶעֱלַם. אֶבְכֶּה אֶבְכֶּה וְרַק
לִבִּי שׁוֹמֵעַ חֶרֶשׁ. אֲנִי שׁוֹקֵק צוֹעֵק
וְגַם דָּמִי נִפְעָם קוֹשֵב.
הוֹ, אֱלֹהִים. חַזְּקֵנִי אַךְ הַפַּעַם.
וְעַכְשָׁו, כֵּן, עַכְשָׁו.
אֶרְאֶה בַּמֶּה כֹּחֲךָ גָּדוֹל. הֵן אַתָּה
יָדַעְתָּ כִּי הָיִיתִי כְּאֶחָד הָאָדָם.
הֵן לֹא שָׁאַלְתִּי עוֹד וְלֹא בִּקַּשְתִּי רַב.
רַק כֹּחַ תַּחַת שֶׁבַע מַחְלָפוֹת
וְשׁוֹק עַל יֶרֶךְְ כָּל הַמַּכְאוֹבוֹת.
אֲנִי מַתְחִיל.
רֶכֶב וְעוֹד רֶכֶב. וְהַשֶכֶב.
וְרֵיחַיִךְ.
עַזִּים מִמָּוֶת מִמְתָּקַיִךְ.
הרצל:
גיבורי המקרא הפכו בעינינו לדמויות מיתולוגיות, מובילי היסטוריה. אבל כמשורר, הלב יוצא אל הגיבור בנחלתו הפרטית, במאבקו כאיש בודד מול מציאות מורכבת.
מאבק זה נראה רחוק, עולם של תנ"ך – אבל יש לדברים משמעות לחיים שלנו, משמעות אוניברסאלית. כילדים למדנו בבית הספר 'אליאנס', והמורה לאה וינקלר ידעה להציג לפנינו את הגיבורים כאנשים בשׂר ודם, וקשה לשכוח את קולה המרגש כשהייתה ממחיזה סצנות משבריות. שמשון שלה היה גיבור יחיד, ולא פעם בודד. גם העם לא גמל לו טובה, ואנו רואים אותו נאבק לבדו. כשהוא נאסר, איש לא ניסה לחלצו. ברגע הקשה בחייו, שמשון אכן מבקש לתת לו את הניצחון האחרון, שנזכור לו את האישיות שלו על כל מה שיש בה, והשורות בשיר אכן רומזות לביטויים עמו 'מעז ייצא מתוק', 'שוק על ירך'. התמונה של שמשון העיוור הטוחן בבית הריחיים הופכת בשיר שלי לשורות דו-משמעיות, ציור חושני של אישיותו: 'רֶכֶב ועוד רכב. והשֶכֶב/ וריחייך' – והמילים כמו רומזות הן לחלקי הריחיים, הן לריחות של אהובתו. ה'שֶכֶב' וה'רֶכֶב' – נכון, אלה חלקי הריחיים ויש כאן גם רמז לחייו עם דלילה אהובתו.
שאלה לבלפור:
ברבים משיריכם אתם עוסקים בדמויות מקראיות, למשל שירך המרשים על שמשון ודלילה (שמשון ודלילה בשר ודם), מדוע אתה מקיים דו שיח פואטי מתמשך עם הטקסט התנכ"י? האם לדידך התנ"ך עודו מהווה עמוד התווך של עולמך התרבותי והרוחני, מאז זכייתכם בפרס?
שמשון ודלילה בשר ודם
דְּלִילָה בְּאַהֲבָתָהּ
אָבָק בְּשַׂעֲרוֹתֶיהָ
רְחוֹקָה מִפְּנִינִים
מְשַׁנָּה עִתִּים לְשִׁמְשׁוֹן
מַחְלִיפָה אֶת הַזְּמַנִּים.
גּוֹלֶלֶת אוֹר מִפְּנֵי חֹשֶׁךְ
בְּעֵמֶק הָאֵלָה
מְצִיפָה אוֹתוֹ אוֹרָה גְּדוֹלָה.
וְאַחַר הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה
גּוֹלֶלֶת חֹשֶׁךְ מִפְּנֵי אוֹר
לַעֲרֹף שַׂעֲרוֹתָיו
לְהָבִיא עָלָיו אֲפֵלָה.
שִׁמְשׁוֹן בְּאַהֲבָתוֹ
בָּא אֵלֶיהָ בְּאַהֲבָה כְּאֶחָד הַנְּפִילִים
מִסֵּפֵר שׁוֹפְטִים
מֵבִיא לָהּ עֲנָבִים מִכַּרְמֵי תִּמְנָה
עוֹרֵף פְּרָחִים מִשַּׂעֲרוֹתֶיהָ
דּוֹרֵךְ עֲבוּרָהּ דְּבָשׁ בַּגִּתִּים.
מְחוֹלֵל בָּהּ פְּלָאוֹת
מֵבִיא דְּבַשׁ שֶׁרָדָה מִגּוּר אֲרָיוֹת
מַבְדִּיל אֶצְלָהּ בֵּין יוֹם וּבֵין לַיְלָה
מִתְבּוֹסֵס בֵּין פִּרְיָה הַמַּר לְבֵין נֵקְטָרֶיהָ
בֵּין צְחוֹקֶיהָ לְבֵין הַדְּמָעוֹת.
בַּלֵּילוֹת
הוּא עוֹשֶׂה לָהּ מִשְׁתֶּה
כִּי כֵן יַעֲשׂוּ הַבַּחוּרִים הַכּוֹבְשִׁים
אֵינוֹ פּוֹתֵר חִידוֹתֶיהָ
אֵינוֹ יוֹדֵעַ דֶּרֶךְ נָשִׁים.
אַהֲבָתָם בַּלֵּילוֹת בּוֹעֶרֶת
בֵּין רֶמֶץ לְבֵין לֶהָבָה וְשִׁירִים
הִיא מְתוּקָה מִדְּבַשׁ
הוּא עַז מֵאֲרִי.
בַּחֲצִי הַלַּיְלָה הַנּוֹגֵהַּ אֵשׁ
הוּא מְטַלְטֵל שְׁעָרֶיהָ
בּוֹקֵעַ אֶת הַמַּכְתֵּשׁ
וְשׁוֹתֶה מִמֶּנָּה מַיִם.
הִיא קוֹשֶׁרֶת אוֹתוֹ בַּעֲבוֹתִים
אוֹרֶבֶת לִיתֵדוֹ לְמַחְלְפוֹתָיו -
הוּא מַרְגִּישׁ בִּנְחֻשְׁתַּיִם.
בְּשִׁבְעָה יְתָרִים אָסְרָה אוֹתוֹ
וְהוּא שָׁב אֵלֶיהָ נוֹאָשׁ
וּכְשֶׁבָּאָה אֵלֶיהָ עֵת דּוֹדִים
לְבָבָהּ אֵלָיו נִכְבַּשׁ:
הִיא קוֹרֵאת לוֹ אֶל שְׁעַת יִחוּדָהּ
קוֹרֵאת לוֹ שִׁמְשִׁי
פּוֹתַחַת שְׁעָרֶיהָ
אֶל דּוֹדָהּ.
אַחַר שֶׁשָּׁתְתָה דְּלִילָה אֶת כֻּלּוֹ
אַחַר שֶׁשָּׁתְתָה כָּל כֹּחוֹ
לֹא הָיָה עוֹד בֶּן נְפִילִים
הָיָה לְבָשָׂר וָדָם.
וְשָׁם בֵּין הָעַמּוּדִים הַנְּבוּלִים
שֶׁל הַמִּקְדָּשׁ
גוּפוֹ שׁוּב זָרַם לְאֹרֶךְ עוֹרְקֶיהָ
לְבָבוֹ שׁוּב אֵלֶיהָ נִכְבַּשׁ:
רָאָה שִׁמְשׁוֹן דְּבַשׁ חִיּוּכָהּ בָּעֲלָטָה
וּמֵת בְּאַהֲבָתוֹ
אוֹתָהּ.
* מתוך: בלפור חקק, "משורר של חצות", 2010
בלפור
אני אוהב לקבל השראה מן התנ"ך, וכשההשראה לא באה אליי, אני הולך אל התנ"ך ופוגש אותה. לא פעם המציאות יוצרת רעש חיצוני, שמחריש את הקול הפנימי שלך. השירים מחזירים לך את הקול הפנימי שלך, והקריאה בתנ"ך עבורי, היא סוג של דרך להתחבר לקול הפנימי, לאותו "קול דממה דקה" ששמע אליהו הנביא בהיותו במדבר. אני מודע לכך, שיש משוררים שמתחברים אל זהותם דרך משוררים מאירופה או מאמריקה. אינני יכול לשפוט זאת. אך אני מתחבר לעצמי דרך התרבות שלי. ובעיניי, התנ"ך הוא מקור ההשראה שלי. כשאני כותב על דמויות תנ"כיות, אני לא בא להעתיק מן התנ"ך ולכתוב זאת במילים אחרות! אני יוצר את הסיפורים מחדש, כי התנ"ך מצית את ההשראה. כך בשיר הזה, הדמויות של שמשון ודלילה לובשות עור וגידים, והם אוהבים אהבה בשר ודם, דרך המילים שאני מעניק להם.
פורסם באתר ניוז 1.