מאת: ד"ר ארנה גולן
מתוך: כתב עת פסיפס (112), קיץ תשפ"ב, 2022
ספר משותף לאחים חקק על ירושלים. הם כותבים מתוך שליחות ספרותית. השמות הכפולים (הרצל אלדד, בלפור מידד) משפיעים על מתח הזהויות ביצירה שלהם.
על ספרם של הרצל ובלפור חקק
"ירושלים אשר אהבנו – מסה על ירושלים. ושירים על ירושלים"
הוצאת שלהבת ירושלם, 2022, 140 עמ'. ציור עטיפה: תפארת חקק.
א. האם שמותיהם הכפולים של האחים התאומים הרצל ובלפור קבעו באופן כלשהו את שליחותם הספרותית והחברתית?
זה עתה הופיע ספרם המשותף של האחים התאומים הרצל ובלפור חקק, "ירושלים אשר אהבנו". הספר כולל מסה ושירים, והוא ספר יוצא דופן בספרותנו, מופלא במובנים רבים, נדיר בספרות הישראלית. נדירותו נגלית בכך שהוא מתמקד באהבת ירושלים (ולא באהבה אישה או טבע וכיוצא באלה אהבות פרטיות), ולא עוד אלא ש"ירושלים אשר אהבנו" אהובה על עומק ההיסטוריה היהודית הטמונה בה לתקופותיה מאז העת העתיקה, על הגאולה המסתמלת בה ועל כל העולם היהודי הרוחני התרבותי, כולל המסורת והלשון העברית לדורותיה. כלומר, אהבת ירושלים של המחברים נסוכה על כל המערכת ההיסטורית, האמונית והתרבותית לדורותיה. ובנוסף, ניתן גם מבט אישי יותר ופיוטי על אופייה הייחודי בשנות ילדותם והתבגרותם בה.
אהבה זו ותחושת השייכות וההתמזגות והתופעה רבת העניין של אחים, שהם תאומים זהים היוצרים יחדיו ולעיתים אפילו יצירות שיריות משותפות, לא כל שכן מחקריות, משכה את ליבי, סיקרנה אותי והעלתה כמה שאלות רבות עניין. רובן, כמסתבר, נוגעות בשורשיהם המשפחתיים והירושלמיים. ומסתבר כי מן הספר רב ההשראה עולה תמונה של מציאות משפחתית טעונה ערכי קודש וציונות כאחת והם מתמזגים בחינוכם ובהווי ילדותם ומתמקדים בעיר הקודש ירושלים.
הם נולדו בבגדד בשנת 1948 סמוך להכרזת העצמאות, שגררה תקופה קשה ליהודי עיראק ובמיוחד בבגדד, תקופה רצופת פרעות, שעליהן אינם מדברים כאן, ומשפחתם, כולל הסבא והסבתא משתי המשפחות, עלו עימם לארץ. זה אירע בראשית שנות החמישים בהיותם לערך בני שנתיים וכמה חודשים, ולאחר שהות במעברה הגיעו לירושלים ונאחזו בה. ומאז הם חיים כמו היתה להם ההיסטוריה בת אלפי השנים ריאליה יומיומית, והם נוגעים בקדושתה העתיקה של ירושלים ובחייה השכונתיים, הקהילתיים והמשפחתיים מילדותם ועד היום.
קשה לשער שאחד כמותנו, שגדל בעולם תרבותי חילוני ושונה, היה מגיע לכיוון זה – ומכאן ייחודה של יצירתם. זו כנראה גם הסיבה לכך שבמשך שנים נדחתה מועמדותם להצטרף לאגודת הסופרים העברים, מן הסתם ראו בהם משוררים "דתיים" שאינם חלק מן השירה הישראלית החדשה. אך משנתקבלו בשנות ה-90 , פעלו על פי ערכיהם, שלפי תפיסתם הם "ירושלמיים", ערכים של שליחות למען הכלל והם נבחרו ליושבי ראש של האגודה, כל אחד לשלוש קדנציות מלאות (בשנים 2003-2015 ). ויש בזה הרבה יופי.
לאור כל זאת, אין תימה שהם זכו כבר כסטודנטים פעמיים בשנות ה-70 בפרס על שם הרי הרשון מטעם האוניברסיטה העברית, האחד לספר שירה שכתבו במשותף והשני – לעבודת מחקר משותפת, והנימוקים המעניינים לפרסים מובאים בסופו של ספר זה. בנוסף, בשנת 2021 זכו בפרס שר החינוך על מפעלם הספרותי, זה של כל אחד לחוד כמו על מפעלם המשותף בספרי ילדים, במחקר ובהגות בקטגוריה של ספרות ושירה יהודית, והנימוקים מעמיקים ואף רואים ביצירתם מעין נס.
למרות כל זאת יש לכך כמדומה גם מחיר, אף שייתכן שאין הוא כלל מחיר לדעתם, ונדבר בו בהמשך. כאן נציין, כי כבר בהיותם בני 17 – הם ילידי 1948 – זכו השניים בשני הפרסים הראשונים בחידון התנ"ך, ובקיאותם במקרא ובלשון המקרא התפתחה במשך השנים ליידע מקיף במקורות היהודיים ובמטענים המסורתיים, כולל אלה של הלשון במקורות היהודיים המגוונים. אי לכך ביצירתם לסוגיה ולתכניה, מהדהדים מקורות מתקופות שונות, אף כי הם עצמם אומרים שזיקתם גדולה במיוחד ללשון התנכ"ית. והלשון נשמעת טבעית לחלוטין.
כל אלה ועוד פרטי ביוגרפיה העלו בי שאלה מרתקת ורבת משמעות: האם שמותיהם הכפולים של שני האחים "הרצל אלדד" ו"בלפור מידד" – שהם שמות טעוני היסטוריה ציונית מחד ומשמעות מקראית מאידך, לא הטביעו את חותמם על יצירתם ומשמעותה ומטעניה הרוחניים? לא כל שכן שהם הוענקו להם על ידי הוריהם וסבם, שהיה דמות משפיעה בחייהם, עם הולדתם, ממש סמוך להכרזת העצמאות של מדינת ישראל. ואם כך, האם אין זה סביר שהשמות פעלו עליהם במודע או בלא מודע, גם מתוך חינוכם? ובהיותם תאומים זהים יתכן שכיוונו את שניהם לשליחות ספרותית וחינוכית קרובה מאד ברוחה זה לזה או אפילו ליצירה משותפת של שניהם. זו תופעה מקסימה ויוצאת דופן ממש.
ואם כך, מה הם השמות הללו? על השמות הרצל ובלפור אין צורך להרחיב, אבל מדוע הוענקו להם גם השמות אלדד ומידד ומהי משמעותם בהקשר זה? נקרא את הפסוקים במקרא המדברים בהם ובמעשה "המתגרה" שעשו, וזאת לאחר שאלוהים ציווה את משה לבחור ולמנות שבעים איש מזיקני העם להנהיג את העם ולהקל עליו והם היו בין הנבחרים. וכאשר בחר משה את השבעים רוח אלוהים ירדה עליהם וכולם התנבאו ואז חדלו. אולם אלדד ומידד לא חדלו! ומה עשה משה? (במדבר פרק י"א):
"כ"ד. וַיֵּצֵא מֹשֶׁה--וַיְדַבֵּר אֶל-הָעָם, אֵת דִּבְרֵי יְהוָה; וַיֶּאֱסֹף שִׁבְעִים אִישׁ, מִזִּקְנֵי הָעָם, וַיַּעֲמֵד אֹתָם, סְבִיבֹת הָאֹהֶל. כ"ה. וַיֵּרֶד יְהוָה בֶּעָנָן, וַיְדַבֵּר אֵלָיו, וַיָּאצֶל מִן-הָרוּחַ אֲשֶׁר עָלָיו, וַיִּתֵּן עַל-שִׁבְעִים אִישׁ הַזְּקֵנִים; וַיְהִי, כְּנוֹחַ עֲלֵיהֶם הָרוּחַ, וַיִּתְנַבְּאוּ, וְלֹא יָסָפוּ. כ"ו. וַיִּשָּׁאֲרוּ שְׁנֵי-אֲנָשִׁים בַּמַּחֲנֶה שֵׁם הָאֶחָד אֶלְדָּד וְשֵׁם הַשֵּׁנִי מֵידָד וַתָּנַח עֲליֵהֶם הָרוּחַ, וְהֵמָּה בַּכְּתֻבִים, וְלֹא יָצְאוּ, הָאֹהֱלָה; וַיִּתְנַבְּאוּ, בַּמַּחֲנֶה. כ"ז. וַיָּרָץ הַנַּעַר, וַיַּגֵּד לְמֹשֶׁה וַיֹּאמַר: אֶלְדָּד וּמֵידָד, מִתְנַבְּאִים בַּמַּחֲנֶה. כ"ח. וַיַּעַן יְהוֹשֻׁעַ בִּן-נוּן, מְשָׁרֵת מֹשֶׁה מִבְּחֻרָיו--וַיֹּאמַר: אֲדֹנִי מֹשֶׁה, כְּלָאֵם .כ"ט. וַיֹּאמֶר לוֹ מֹשֶׁה, הַמְקַנֵּא אַתָּה לִי; וּמִי יִתֵּן כָּל-עַם יְהוָה, נְבִיאִים--כִּי-יִתֵּן יְהוָה אֶת-רוּחוֹ, עֲלֵיהֶם."
תגובת משה, שלא זעם על התנבאותם של השניים ולא ראה בכך מרד בסמכותו מסמלת את גדולתו של המנהיג ואת ההבנה והשאיפה שרוח ה' ראוי שתשרה על כל העם: "ומי ייתן והיו כל העם נביאים." הפרשה רחבה יותר אבל לענייננו ברור כי יהושע בן נון ראה בכך מרד בעוד משה בירך על כך. האם ייתכן, שהענקת השם הכפול לאחים התאומים, שהשכנה שונאת היהודים בעיראק ראתה בהולדתם שני ציונים אויבים – ואילו המשפחה ראתה בכך פיצוי על מוות כפול – כפי שהשניים מספרים [רציחתם של שני דודים שלהם בפרעות הפרהוד בבגדאד ביוני 1941, שנים לפני הולדתם. – אב"ע] – האם אפשר שהשמות הללו העניקו להרצל ובלפור את הכוח הפנימי ואת הדחף "להתנבא" במובן של מימוש שליחותם הפיוטית והחינוכית, הציונית-מסורתית ורוויית רוח הקודש של ירושלים, גם אם אינה בקו המרכזי של היצירה הישראלית? אפשר כמובן שהמשפחה שהעניקה להם את השמות, ובמיוחד הסבא, הם שהטביעו בהם את הכוח הזה אבל השמות העצימו אותו.
עתה יש להודות, כאמור לעיל, כי לייעוד רוחני זה יש גם מחיר, אף כי וודאי לדעתם אין זה מחיר כלל אלא יתרון וסגולה יצירתית, עיקרון שבתשתית הווייתם. והמחיר הוא שאין זו שירת פרט אישית, שירה הנותנת מבע בכוח האמנות למצוקות היחיד בחייו הפרטים, ולכן גם בלא להתכוון, במבעו הוא נותן ביטוי למצוקות הקיום של רבים אחרים. אי לכך, יתכן שקוראים רבים יעדיפו שירה לירית על פני שירתם שזיקתם האישית בה היא להוויות קודש וכלל. מן הסתם יש בכך גם הסבר ליחס הראשוני למועמדותם לאגודת הסופרים. להבנתי, יש לברך על כך שזכינו לעושר ייחודי של יצירה, עושר שמשמעו מתן מבע למגמות רוחניות ותרבותיות ייחודיות ולהעשרת ספרותנו (וכי לא כך אמר משה במדבר?)
ב. מהי "ירושלים אשר אהבנו"? הצצה בפרטים אחדים בספר
"ירושלים אשר אהבנו" אהובה כאמור לעיל על כל המערכת ההיסטורית, האמונית והתרבותית לדורותיה. ובנוסף, על אופייה הייחודי בשנות ילדותם והתבגרותם בה. אהבה זו ותחושת השייכות וההתמזגות מובאות בספר החדש שלפנינו בשני חלקים נפרדים לכאורה. הראשון – מסה על ירושלים והשני – שירים, של כל אחד בנפרד, על ירושלים. וכך נכתב גם בתוכן הדברים. אולם, מבחינה מהותית הספר עשוי כגוף אחד. בחלקו הראשון מובאת המסה על ירושלים אך היא רצופה שירים של השניים, הנותנים מבע פיוטי לנאמר. בחלק השני – אכן מובאים בתוכן הדברים אך שירים, אבל הם מלווים בטקסט בקטעי מסה ובהגיגים הקשורים לנושאים שהשירים נותנים להם ביטוי.
יותר מזה, למעשה השירים נותנים ביטוי אישי ומקורי להיבטים שדובר בהם במסה ובראשם "שירי מקום". שירים אלה מהווים את החלק העיקרי במבחר השירים אבל שכונת ילדותם ומקומות הקודש בירושלים מובאים במלוא מראם , קהילתם, רוחניותם, מטענם ההיסטורי ובמבט מקורי של כל אחד מהשניים. מבט מיוחד מאיר את מהלך חייהם וחוויותיהם הרוחניות ובמיוחד את ילדותם של השניים.
מדור קצר מוקדש ל"ירושלים באשמורת שלישית", כאשר משמעותה היא תקומה בפעם השלישית, כעין הקמת בית חדש שלישי לעם, והכל מתוך זיקה אישית של הכותב, שירה אישית לחלוטין, מבע נפש עמוק. ובסיום, כמין אנקדוטה שלושה שירי "משוגעים" בירושלים תוך הארת כאבם האנושי.
להלן נתמקד בנקודות חשובות במסה. נציץ בשירים המלווים אותה ומייצגים את "ירושלים אשר אהבנו". מהי ירושלים זו עבורם? לשם כך נביא תחילה את שירו של בלפור, שמובא גם בפתח הספר וגם בסופו, והוא מייצג את האופן שבו המשמעות הכללית נעשית אישית לחלוטין בשירתם של האחים חקק.
יְרוּשָׁלַיִם/ בלפור חקק
הֵם קָרְאוּ לָהּ: שָׁלֵם
הֵם קָרְאוּ לָהּ: יְבוּס
הֵם קָרְאוּ לָהּ: קַפִּיטוֹלִינָה
הֵם קָרְאוּ לָהּ: אֶל קוּדְס //
הֵם עָשׂוּ חַצְרוֹת קָדָשֶׁיהָ
אֻרְווֹת וּגְלָלִים וְאֵבוּס
כְּדֵי לִמְחֹק אֶת שְׁמִי. //
וַאֲנִי קוֹרֵא לָהּ: יְרוּשֶׁלִּי.
בַּיּוֹם. בַּלַּיְלָה. וּבַחֲלוֹמִי. (עמ' 121)
אין צורך להרחיב. ניכר בבירור כי "ההם", הדתות הזרות ששלטו בעיר, נתנו לה שמות זרים וחיללו את קדושתה, והחריזה מבליטה את אחידותם מבחינה זו (יבוס, אל קודס, אבוס). הם רצו למחוק את "שמי", נאמר, עד כדי כך מזדהה המשורר עם העם. אבל אני, המשורר הדובר החי בה, היא עיר קודש שאני חש חלק בה, בתוכה. היא חלק באני שלי (בשמי) והיא גם שלי, כפי שמדגישה הנטייה של סיום בחיריק ובאות י' והשמטת הסיומת ם' (ירושלי, שמי, חלומי). וכי יכולה להיות דרגת הזדהות עמוקה מזו?
ואכן, לפי המסה והשירים המלווים אותה ירושלים זו עיר "שכולה עומק של זמן" ועל כן מימדיה מפעימים. על כן אין תימה כי מילדות "ידענו ששליחותנו היא לכתוב. ומה נפלא יותר מלכתוב בירושלים?"
כבר מילדות קינאו בעובדי הדפוס הירושלמי שנראו להם סופרים, ואילו סבא, בעל ההשפעה הרוחנית, אמר להם שקיבוץ הגלויות בירושלים זוהי הגאולה כבר לפי תהילים. אמנם הם למדו באליאנס, אבל ריתק אותם בדרך לבית הספר דווקא שוק מאה שערים שנראה להם כ"שוק העולם". הם גדלו בשכונת בתי סיידוף, "וכמו נביא שגלה וחזר למקום שבו זכה למגע ריצפת האש, כך אנו שבים בשירים לאותה שכונה ולאותה ירושלים קדומה וקסומה, מתקדשים מן הרוח המיוחדת, אותה נשמה יתירה." והרי כל התקופות חיות בה כמו במכונת זמן וניתן לחוש בהן.
ולשון שירתם? "אנו נושאים עימנו בכתיבתנו מראות לשון, זיכרונות רוח, חותם ממה שכתב העם שלנו בכל דורותיו." אי לכך , "ארון הספרים היהודי הוא המסד של זהותנו" אף כי החיבור העז ביותר הוא אל שפת התנ"ך. וכך, בלשונם הם משלבים "את מימד הזמן עם מימד המקום," עם מראות ירושלים של ילדותם, שהיתה אז רוחנית ופשוטה יותר, נאצלת ואצילית. ילדות של אז בירושלים היתה ילדות של פלאים "עולם שמראותיו נסחפים בקרוסלה למרכבת קודש של חזיונות." ואף יותר מזה, כי אף שהיתה ענייה יותר היתה בה תחושת היחד, הקהילה התומכת והחיים הלכו לאט כנמשכים לעד.
ומיהם הסופרים שהשפיעו עליהם? יותר מהסופרים השפיעו הסבים, שהם האבות של האם והאב. אך מן הסופרים "הדליקו את דמיוננו" אורי צבי גרינברג, יהודה בורלא, עגנון ויוסף חיים ברנר. כמובן שזה לא מקרי. שהרי כל אלה או שהתגוררו בעיר הקודש או שחיו בה תקופות זמן, והעיקר – יחסם ללאום ולמורשתו וללשונו, לכלל, וגם לירושלים, ראייתם את מקומו של הפרט בקרב האומה היהודית, כל אלה היו בהם סממנים שקירבו אותם אל ליבם של האחים חקק, כפי שהם עצמם אומרים: "קרובים לליבנו משוררים ששורותיהם מבטאות לא רק את מצוקות היחיד אלא גם את נפש האומה הקרועה, משוררים שזו האש הבוערת בהם. הם מתווים לנו, מגלים משהו על עצמנו, על אבותינו," הם המשך לביאליק, משוררים "שדמעתם על דף הגמרא הפכה לשיר הנצח."
וכך, כשזכו בפרסים "העבר היה לנו להווה, ושיבת ציון בדורנו היתה לנו שיבת השירה הקדומה." והפואנטה: "אל כל מקום שאנו הולכים, אני הולכים לירושלים."
ונסיים בשירו של הרצל: "וזכרתי והזכרתי" (עמ' 24) על שכונת ילדותם:
הָאֲבָנִים הָיוּ שָׁם מְחַכּוֹת
כְּמוֹ הִתְחַבְּרוּ זוֹ לַזּוֹ, בַּכְּאֵב, כְּמוֹ הָיוּ יַחַד
לְהַר, וְאוֹתִיּוֹת
עֲלֵיהֶן מֵאוֹתָם יָמִים, סְפוּגוֹת בְּדָם שֶׁיָּבַשׁ, בַּדְּבַשׁ
שֶׁעֲדִין נִגָּר, וּבָאתִי אֲלֵיהֶן, הִגַּעְתִּי עַד לִבָּן, עַד לְכָאן.
לְשׁוֹנִי דָּבְקָה לְחִכָּן. //
וְשָׁמַעְתִּי אֶת הַנְּגִינָה הַיְּשָׁנָה, עַל הַפַּחִים, הַבַּרְזִלִּים, בְּכִי
הָרוּחוֹת. //
אֵלֶּה הָאֲבָנִים שֶׁלִּי וְאֵלֶּה הַמַּכְאוֹבִים שֶׁלָּכֶם:
רָאִיתִי אֶת הַלּוּחוֹת.
שיר זה שכיוונו מיסטי (נדמה לי שכיוון זה בולט יותר בשירתו של הרצל) כמו שירו של בלפור שהובא לעיל ודברי הפתיחה של הספר, על פיהם "אנו נושאים על כתפינו לא רק את השכבות ההיסטוריות של ירושלים, זה הרבה יותר מזה. אנו חיים וחשים בתוכנו גם את השכבות הרוחניות והספרותיות מכל הדורות" מצדיקים לחלוטין את דברי מעניקי פרס לשירה וספרות יהודית מטעם שר החינוך. וכך נאמר שם: "הופעתם של היוצרים האחים הרצל ובלפור חקק בשמי היצירה העברית, כולה פלא." ולכן, מוענק להם פרס תרבות יהודית במגמה "להדגיש את איכות יצירתם לאורך השנים ולהודות להם על תרומתם הגדולה לתרבות העברית."
ואני חותמת על כל מילה. ייחודה של יצירתם ועצם הנאמנות לדרך גם ביצירה וגם בפעילות החינוכית והציבורית, כמו גם העוז ליצירה משותפת של אחים תאומים כל אלה מעוררים הערכה. נאחל להם המשך יצירה פורייה.
שני קטעים מתוך "ירושלים אשר אהבנו", עמו 13:
בלפור חקק:
וַאֲנִי כֹּהֵן הַשִּׁירִים
עוֹמֵד בְּשׁוּקוֹ שֶׁל עוֹלָם, בְּשׁוּק הָעֲנִיִּים
מְחַפֵּשׂ לִי שַׁעַר אֶחָד וְיָחִיד
אֲנִי כֹּהֵן שֶׁל נְשָׁמוֹת אִלְּמוֹת
נִיצוֹצוֹת תּוֹעִים
עוֹמֵד לְיַד הַשַּׁעַר לְבַקֵּשׁ
מַעֲשַׂר מִלִּים
מִשֻּׁלְחָנוֹ שֶׁל אֱלֹהִים
הרצל חקק:
שׁוּבִי אֵלֵינוּ הָרוּחַ
סַלְּקִי מִן הַבָּתִּים כִּתְמֵי חֲלוּדָה
שְׁאֵרִיּוֹת שִׁכְחָה.
הָשִׁיבִי לָנוּ זֹהַר וּבְרָכָה.
מתוך: כתב עת "פסיפס", (112) קיץ תשפ"ב 2022