מאת: אביבה לוי
(באותה תקופה היא הייתה מורה בבי"ס ארלוזורוב בירושלים ופעילה במועצה הציונית)
שבועון "הירדן" 62, כ"ט באב תשמ"ח, 12.8.1988
הרשימה נכתבה לאחר שלושה ספרי שירים של הרצל ובלפור חקק. היא מתארת את דרכם אל השירה ואת הסיפור המשפחתי: העלייה מעיראק לישראל. הרשימה מתמקדת בעיקר בספרי השירה המשפחתיים שיצאו לאור ב-1987.
הרצל ובלפור חקק, אחים תאומים, משוררים , הוציאו באחרונה לאור שני קבצי שירה: הרצל חקק, "תעודה נשכחת", שלהבת 1987. בלפור חקק , "ואז בקץ היוחסין", הוצאת שלהבת 1987.
קודמים לקבצים אלה – "יער כלולות" לבלפור, ו"אם נילקח מן השקט" להרצל. עד להופעת שיריהם בקבצים נפרדים בשנת 1978 פרסמו שיריהם ויצירותיהם יחדיו. פרסומם הראשון היה עם זכייתם המשותפת בחידון התנ"ך הבינלאומי לנוער ב1965-. ספריהם: "במזל תאומים" (שירים) ב- 1970, "ספר אורות האהבה" (שירים) ב- 1972, פרקי ברדיצ'בסקי (מחקר) ב- 1975 ו"כרמלה נדמה לה" (ספר לילדים) ב- 1982.
התאומים נולדו בעיראק ב- 1948 ועלו ארצה עם משפחתם כעבור שנתיים. גדלו יחד וספגו תמונת עולם דומה ורקע תרבותי דומה.
כאשר באו לכתוב את מגילת היוחסין של משפחתם ולתעד את זהותם – באו עם מטען דומה, אך ספרי שיריהם מראים כי כל אחד מהם תרם את זווית הראייה האישית המיוחדת לו.
בשירו "מצבה" אומר בלפור "בלילה כשאני ישן בירושלים /מקופלת בבל מתחתיי כמגילה עתיקה... / והאבן על ראשי כבדה כמצבה".
בשירתם גוללים השניים אבן מעל פי הבאר ואנו קרבים אל מי שירתם הצלולים. על פי מיתוס קדום הרווח בקרב יהודי עיראק נשאו עימם גולי יהודה לבבל אבן מאבני המקדש וקבעו אותה בבית הכנסת "סלאת אל כבירי". רמז למיתוס זה מופיע בהיפוך בשיר "אבן תמיד" : הסבא חולם לקבוע בקיר ביתו "אבן מארץ בבל" בכותל השירה הישראלית.
השירים מציגים התמודדות עם הזהות היהודית באמצעות זיכרונות העבר.
על פי זכרונות אלה משחזרים האחים בשיריהם את תמונת החיים בבבל בלשון ציורית ובחיסכון סגנוני המקפל הווייה עשירה ומסומלת.
אולם אל תוך שלוות החיים השאננים בצל הדקלים פורצת הסערה לפתע:
שנאת היהודים נתלהטה בכל עוזה בפרעות תש"א בעיראק. ה"שבאב אל קאומי" הבגדדי עורך פוגרום ביהודי העיר.
בשבועות יצאו המוני היהודים לעלות אל קברי אבות וללמוד תורה עם סבים ואבות. בין החוגגים היו גם נורי ואברהם, אחיה של אם התאומים. יצאו ולא חזרו. גופותיהם לא נמצאו ולא הובאו לקבר ישראל.
בספר העדויות על הפרעות ביהודי עיראק – "גולים וגאולים" (1977) מאת אברהם תוויה הוקדש פרק מיוחד לרצח שני האחים, ובסופו צויין כי שבע שנים לאחר הפרעות נולדו התאומים הרצל ובלפור חקק. המשפחה ראתה בהולדת השניים "פיצוי משמיים על מות הנרצחים" , שניים תמורת שניים. וכאן ראשיתו של מסע ארוך אל העבר שבו ביקשו האחים לתעד את מגילת היוחסין המשפחתית, בחינת ירידה אל חצרות המוות ואל השורשים השרופים כדי לשורר את מיתוס העקידה שהפך לחלק מזהותם.
שכן הזהות הישראלית אינה עונה עוד על כל הקושיות והשבר.
השניים נפתלים עם צלקות הכאב מן העבר, זיכרון הפרעות ובאמצעות הכתיבה על גורל המשפחה הם מתמודדים עם הגורל היהודי בכללותו. מובן שיש ביצירות אלו, מעבר לאיכות הספרותית המיוחדת , גם תרומה תיעודית: הם מתעדים פרק לא ידוע בהיסטוריה של השואה היהודית במאה הזאת. מרבים להזכיר אצלנו את "שואת יהודי אירופה" וממעיטים לכתוב על ייסוריהם של יהודי המזרח בימי השואה עקב השפעת הנאצים על ארצות ערב בימים ההם.
עם קום מדינת ישראל עלתה המשפחה, כמו אברהם אבינו, "מאותה ארץ על פי אותו דיבור" (בלפור,עמ' 17) ולא בקלות מצאה הנשמה המעונה כאן את תיקונה. במחזור השירים "שארית השמות" של בלפור וב"כאב התקוות" של הרצל ניתן ביטוי לפער בין הכיסופים למציאות, להלם הפגישה עם הארץ.
במעברה שאוהליה נטויים ברפש ורוח סופה מאיימת לעוקרם היתה הפרנסה קשה. יש לבוא בדברים עם פקידים מתנשאים המדברים עברית קשה ללא רחמים וללא טעמים. גם ירושלים קרה ומתנכרת. קשה היה עלבונו של הגוף "שגלה לארץ, ונשחת הודו" (שם, עמ' 17) אחרי שפשט את בגדי החמודות שהיו לעורו.
"אבדה לו שררתו, אבל נוגה פניו". אולם קשים מעינויי הגוף הם עינויי הנפש. בעלות הסב לארץ היתה בידו מגילת היחסין שקיבל מאביו המגיעה עד זקני הכנסת הגדולה (בלפור, עמ' 13). אבל בארץ עפה המגילה לאנחות, הגווילים נשרפים והאותיות פורחות. את שעון הכסף של הסב סמל למורשתו המשפחתית, מתיכים ואת ספריו זונחים (הרצל, עמ' 58).
ביטויים סמליים לשבר ברצף הרוחני , להרגשה המרה שאין עוד מקום בהווייה הישראלית לתרבות הדורות. תהליך קיבוץ הגלויות ומדיניות כור ההיתוך היו מלווים בנסיון לטשטש את מורשת האבות, כדי לבנות משהו חדש.
בארץ ראו בסבים ובדור הקודם "גוף מלא גווילים". הדור היה דור של מורדים נבוכים, אין זכר לנביאים. נסתמו בארות הנפש, החרסים נשברו, האצבעות אינן יודעות להחזיק במזוזה. נוצר נתק בין הורים ובנים, בין ותיקים לחדשים.
הקריאה בשירת התאומים עוררה את סקרנותי ולאחר ששמעתי מדבריהם בערב ספרותי הלכתי להיפגש עימם לשיחה.
"בשירינו הקודמים", אומרים התאומים , "לא היה סימן לזהות משפחתית, אלא רצון לכתוב מגילת יוחסין חדשה. אולם המודעות לעצמנו החזירה אותנו אל העבר המשפחתי. שאלנו מהי הזהות האמיתית שלנו, מאין באנו ולאן אנו הולכים. התיעוד העצמי הביאנו למפגש עם דור האבות , לחיבור עם השושלת.
דווקא מתוך הרגשה של קץ מגילת היוחסין, נמצא הגשר אל הראשית. דווקא כשנוצרו ניתוק והתכחשות, דווקא אז התעוררנו למחויבות לשיר את העבר, מחויבות להתמודד עם זהותנו היהודית – בבלית.
האחים גרסו שרק זהות הנקשרת גם לממד של זמן יכולה לענות על ספקות – ולכן זאת הזהות היהודית. זהות של מקום בלבד, זהות ישראלית, לוקה בחסר.
מול הנושאים עיניהם אל "הזמן הצהוב", קמו התאומים לחפש אור יציב יותר. הצהוב ברמזור הוא אור מתחלף. צבעי האור של התאומים הם הכחול והלבן של הציונות והאש האדומה – זהובה ממזבח העבר.
שירי השיבה לשורשים נכתבו מתוך הרגש של שליחות ורצון להילחם במגמה של שכחה ; דבריו של רבי משה אבן עזרא "להתיר סוד תעודה סר לבבי" הם המוטו לשירי השיבה בספרו של הרצל. מוטיב המשורר – השליח מופיע בשני הספרים, שהם שירת המסע להעלאתה של זהות נשכחת, מסע שהביא להשבת לב בנים על אבותם.
השיבה אל השושלת מצויה בשירתם לא רק ברובד הגלוי והסמלי אלא גם ברובד הלשוני: שירתם עשירה בארמזים (אלוזיות) מכל פינות הלשון: מן התנ"ך, מן המשנה, מן האגדה, משירת ימי הביניים, מאוצרות החסידות והקבלה ועוד. הן הקנקן החיצוני, והן התוכן הפנימי, מהווים פסיפס מרתק, מלאכת מחשבת של עברית משולבת. זו שירה אינדיבידואלית ולאומית גם יחד. הקו הבולט החולף ביצירתם הוא הרצון לשמור על הרצף הרוחני – הסטורי.
הכוונה לבנות נדבך נוסף על הנדבכים הקודמים של התרבות היהודית: "איננו כותבים ספרות עברית", הם אומרים, "ספרות עברית היא תואר יהיר ומנותק . יצירתנו שייכת לספרות עם ישראל לדורותיו". וכיוון שכך היא נותבת לעצמה נתיבים לצעירים ולנוער, פותחת בפניהם צוהר לעבר היסודות.
כשאני קוראת את שירתם אני חשה תחושת חיים המתעוררים מן האפר. הם העלו אבן מארץ בבל ; בעצם זו אבן השתיה של זהותנו – והם באו לקבוע אותה כאבן פינה להתחדשות. לי, לפחות, יש הרגשה שזה עונה על צורך נפשי של רבים בתוכנו. כמה יופי ואצילות יש באותה אבן גזית ירושלמית שהביאו עמם התאומים בחזרה מבבל לארץ ישראל.
("הירדן", גליון 62, כ"ט באב תשמ"ח, 12.8.88).