מאת: ד"ר דן אלבו
מתוך: פסיפס- כתב עת לשירה (114), קיץ תשפ"ג 2023, עמוד 23-30ריאיון עם הרצל ובלפור חקק לרגל זכייתם בפרס ליוצרים בתרבות יהודית בתחום הספרות והשירה ע"ש אורי אורבך
מרכז השירה של האחים חקק: כתיבת העבר של משפחתם ושל עם ישראל. לפענח את העבר למען ההווה.
מאמר על ספריהם של הרצל ובלפור חקק:
הרצל חקק, השיר שלא שרו מעולם - שירים, 320 עמ', ינואר 2023
בלפור חקק, סולם הכלים השבורים - שירים, 320 עמ', ינואר 2023
בחודש ינואר השנה 2023, הרצל ובלפור חקק הוציאו לאור את ספריהם החדשים: "סולם הכלים השבורים" לבלפור, ו"השיר שלא שרו מעולם" להרצל. הספרים יצאו לאור ב"הוצאת שלהבת ירושלים". בכל קובץ 320 עמודים.
דומה, ששני האחים כותבים את האני הביוגרפי שלהם. בספריהם החדשים הרצל ובלפור חקק מַפנים מבט להוויה רבת העומק ומרובּת החופים והמפרצים בעברם האישי, בעֲברהּ של משפחתם ובעברוֹ של עם ישראל.
לפענח את העבר למען ההווה
בשיריהם מרחיקים האחים לכת אל הסבא רבא בבגדד ועד לדמויות תנכ"יות בזירת חייהם. בשירת האחים חקק ניכרת הטמעת העולם הביוגרפי בשירה – עיבוד החוויה הביוגרפית מתוך מודעות ובחירה. שירת השניים משקפת תהליך מודע של עיון בהתגבשות האני והזהות האישית בניסיון לפענח את תהליכי התעצבותם, התפתחותם מהעבר הרחוק אל ההווה. ועיון בגדילה ובהתפתחות, הנובעים ישירות מעיבוד הזיכרונות, הגעגועים, האובדן והחוויה הביוגרפית. קשיי הקהילה היהודית בבגדד שקיבלו ביטוי היסטורי אלים בפרעות "הפרהוד" (1941), קשיי הקליטה של המשפחה בילדותם המוקדמת בארץ, פועלים כחוויה מכוננת, הן ביחס להתפתחות זהותם והן לגבי יצירתם השירית. השניים מחפשים את המשמעות הרוחנית והרגשית המלווה את אובדן שני אחיה של אימם בבגדד, ומעצבים בעולמם הרגשי והאינטלקטואלי, דרכי ההתמודדות עם משא הזיכּרון של הטרגדיה הזו על רגשות אימם ויתר בני משפחתם. העבר, ההיסטורי, והביוגרפי כרְאי הופכים מדיום להסתכלות של האני בעצמו, לאורך ספריהם האחרונים של האחים בלפור והרצל חקק.
מה יהיו החלומות/ בלפור חקק (קטע)
כְּשֶׁבָּאנוּ לָאָרֶץ הַחֲדָשָׁה
רָאוּ עָלֵינוּ כָּתְנוֹת הַפַּסִּים אֲשֶׁר עָלֵינוּ
וּבָאוּ עָלֵינוּ לְהַפְשִׁיטֵנוּ כָּתְנוֹת הַפַּסִּים
וְחוֹתַם הַזָּהָב בְּשׁוּלֵי הַכֻּתֳּנוֹת
גַּם אָמְרוּ:
וְנִרְאֶה מַה יִהְיוּ הַחֲלוֹמוֹת
(סולם הכלים השבורים, 8).
עיון בשירת האחים חקק חושף תהליך אוטונומי של הגדרה עצמית מתוך מודעות קדמונית, המתפתחת מתוך מערכות קשרים מגוּונות, ונשענת בו זמנית גם על מאפייני תרבות כלליים העונים לצרכיהם. גישה זאת אופיינית למצב "השגת זהות" כפי שהוגדר על ידי פי וולטר: זהות המתפתחת מתוך בחירה עצמאית ונשענת על העולם הנשי והגברי בו-זמנית. מערכות היחסים המהווים את הממד הפרטיקולרי כחוויה מכוננת, מוצאות ביטוי בשירתם, בזיקות רבות ושונות.". בחינת דרכם של האחים חקק בעיצוב התחום הבין-אישי בשירתם חושפת את עושר המשמעויות של שיריהם על כל רבדיו ומורכבותו. ממדי הקשר כמכוננֵי זהות שזורים בשירתם באופן עקבי ואינטגרלי, ובאים לביטוי עשיר ומגוון בשתי היצירות "סולם הכלים השבורים" של בלפור חקק ו"השיר שלא שרו מעולם" - יצירתו של הרצל חקק.
בין זמן למקום בשירת התאומים
ההבדלים בעיצוב הפואטי של משמעותם של הממדים מכונני הזהות – מייצגים את הציר עליו מתפתחת זהותם האישית בשירה על הרצף ההיסטורי-חברתי במאה העשרים: מקוטב של פאסיביות, התכנסות פנימית והינתקות, מתפתחת הזהות האישית בשירתם לכוון אקטיביות, פריצה ואוטונומיה. זהו התהליך המאפיין את עיבוד חוויית הזמן הביוגרפי – האישי והכללי, את עיצוב ממד המקום כחוויה מכוננת, ואת ראיית העבר, הזיכרון והמשפחתי כשדות עלילה וחוויה מעצבי זהות – ביצירת שני האחים, בלפור והרצל חקק שירתם מבטאת גישה צנועה ומצניעה, לצד ישירוּת, עצמאות, אקטיביות ונחישות לגבי שלושת הממדים. רצף זה מייצג את התפתחות הזהות האישית בכלל, ובכתיבה על ההגירה והתערות בפרט, בקונטקסט של חדירת המודעות ההיסטורית והביוגרפית כתפיסת עולם אידאית בעולם התרבות העברי. יש בכתיבתם היצמדות לסולם הזמן ההיסטורי היהודי, וגם ביטוי למעבר מהוויה של גולה להוויה של גאולה, שיבה למולדת. השירה צמודה לזמן, אך גם למקום: מבבל לירושלים.
ספרי השירה הקודמים שלהם זכו לסקירות אוהדות: רשות לתיקון עולם (בלפור חקק) ושחרית לנצח (הרצל חקק):
בעיתון 'הארץ' כתב יותם ראובני (19.2.2018) מאמרו "שירת אמת", והוא הגדיר אותם כזרם נפרד. במוסף השבת של 'מקור ראשון' כתב פרופ' שמואל מורה "תיקון הזמן" (25.8.2017) על זיקתם לזמן היהודי. ובכתב עת 'המסדרון' (גיליון 4) כתבה פרופ' נורית גוברין מאמר "שירה מלווה היסטוריה" (נובמבר 2016).
על ספרי השירים החדשים הופיעו סקירות מרשימות של פרופ' זיוה שמיר "כל תאום וכינורו"-פרק א', פרק ב', באתר "מחקרים בספרות עברית"- מב"ע, פברואר 2023.
בזיכרון טמון סוד השירה
מדוע סופרים ומשוררים מתפַּתים לשתף את ציבור הקוראים בזיכרונותיהם, גם אם היוצר מסגל ליצירתו מאפיינים ספרותיים? מהו זיכרון ומהי שִכחה? מה אנו זוכרים ומה אנו שוכחים ומדוע? דומני שהאחים חקק בקיאים היטב במשמעות הפילוסופית ובתפקידו של הזיכרון בעיצוב האני. אני זוכר, משמע אני – אני. ובניסוח אחר – אני זוכר משמע אני יודע מי אני. פרופסור ידין דודאי, אחד מחוקרי המוח והזיכרון הידועים בארץ ובעולם, כתב בנושא הזיכרון: "הזיכרון מעורב בכל פעילות מוחית עילאית אחרת. אם אתה כותב שירה, הולך לסרט, מתאהב, מדבר, נהנה מטיול, סרט או נוף מקסים, הולך לתערוכה ואפילו מתלבש וקושר שרוכים, בכל המעשים האלה מעורב הזיכרון".
הזיכרון שלנו על שלל הנתונים הגנוזים בו הוא זה שמאפשר לנו לחוות חוויה של רצף והמשכיות בחיינו על פני האדמה. אלמלא היינו זוכרים, לא הייתה לנו יכולת למידה, לא היינו יכולים ליצור הקשרים לוגיים של סיבה ותוצאה בעולמנו התבוני, לא היינו יכולים להסתמך על ניסיוננו, וכל חוויה, שהיינו חווים, הייתה נחווית על ידינו כאילו התנסינו בה בפעם הראשונה. גם היכולת שלנו ליצור קשרים ולבנות מערכות יחסים משמעותיות עם אבותינו, בני משפחתנו וחברינו מבוססת על יכולתנו לזכור. העבר מעניק חיים, זהות ומשמעות להווה. הזיכרון המודע הוא אחד המרכיבים ההכרחיים להיות אדם איש נבון, ואחת היכולות, שמבדילה בינינו לבין היצורים האחרים ביקום. "מי ששכח את כל מה שחווה אי פעם, למעשה מאבּד את האני שלו". ובכן האם שיתוף הזיכרונות האישיים והאינטימיים עם הכלל מסכנת את קיומו הבטוח והרציף של האני? המומחים סבורים, ששכחה ופיוס כרוכים זה בזה, הפיוס, תלוי מעבר לכל, לא ביכולת לסלוח אלא ביכולת לשכוח, או לפחות ביכולת להציב את הזיכרון בסוגריים, נוסף על שני היתרונות האלה, אפשר להצביע על תפקיד מרכזי שהשִכחה ממלאת ביחסים האנושיים, בתחום הפיוס ובניית יחסי האֵמון.
כולנו מסובין/ בלפור חקק (קטע)
כֻּלָּנוּ מְסֻבִּין כָּאן סְבִיב הַזִּכָּרוֹן -
אָנוּ יוֹשְׁבִים וְנוֹסְעִים
נוֹשְׂאִים גַּעְגּוּעִים לֵרָאוֹת פְּנֵי אֱלֹהִים
עֲנָנִים מְסֻבִּין סְבִיב שֻׁלְחָנֵנוּ
עֲנָנִים שְׁקֵטִים וְעַנְנֵי סְעָרָה
כֻּלָּנוּ מְסֻבִּין סְבִיב אוֹתוֹ שֻׁלְחָן
כִּי רָצוּ כֻּלָּם אֲבָנֶיהָ
וַעֲפָרָהּ יְחֹנֵנוּ בְּשִׁירָה.
(סולם הכלים השבורים, עמ' 11)
חיינו נבנים כספר עב כרס המכיל מיליוני רגעים קטנים שאנחנו זוכרים. כך מתבצעת למידה וכך אנחנו לומדים קודים חברתיים, רוכשים חברים חדשים ומעמיקים קשרים קיימים. באופן הזה אנחנו זוכרים שאנחנו שונאים מלפפונים ומעדיפים צבעים בהירים, יודעים מה מעצבן את בני הזוג וזוכרים את תקופת הילדות שלנו. אנחנו סומכים בעיניים עצומות על המידע הרב בספר הזה, שכתבנו כל חיינו. אבל האם באמת אפשר לסמוך על הזיכרון שלנו?
פרופ' עדין דודאי ממכון ויצמן מספר על פרדוקס מעניין: ככל שהשתמשנו יותר בזיכרון של אירוע מסוים, כלומר סיפרנו אותו שוב ושוב לאחרים ולעצמנו, כך הוא מתרחק מהמציאות. הזיכרונות ה"שמורים" ביותר הם אלה שלא נגענו בהם עם התוספות והפרשנויות שלנו, כלומר אירועים שכמעט לא נזכרנו בהם. זו אולי התשובה המשכנעת ביותר לשאלה מדוע אדם נדרש לספר ולחשוף את זיכרונותיו. מה מניע סופר לרצות לשתף את העולם החיצון לו בזיכרונותיו?
יש לשירה כוח לגעת ביסודות, להעיר את הזיכרון, את היופי הגנוז:
כך נפתח שירו הראשון של הרצל חקק, בספר שיריו 'השיר שלא שרו מעולם':
תחיית החלונות השבורים/ הרצל חקק
הַבַּיִת נִשְׁאַר חָזָק וְנִצְחִי גַּם כְּשֶׁהַיְּסוֹדוֹת
הָיוּ חַלָּשִׁים מֵהַזִּכְרוֹנוֹת.
אֲבָל הָאוֹר כָּבָה וְקָרָה הַנּוֹרָא מִכֹּל:
נִסְגַּר שַׁעַר הָרַחֲמִים, הִתְנַפְּצוּ כָּל הַחַלּוֹנוֹת.
מַה יִתֵּן כֹּחַ לְסַפֵּר סִפּוּר שֶׁל דּוֹר אַחֵר:
אֲנָשִׁים שֶׁהָיוּ מְפֹאָרִים בַּעֲבָרָם. זָהַר עָנְיָם.
עמוד 9.
המשורר קם לשורר שבר גדול בעבר, ניסיון להחיות סיפור של דור אחר, להאיר אותו בתפארתו. האור שכּבה בעבר החשיך הכול, וזה תפקיד המשורר, לתת לזיכרון להשיב את הסיפור האמתי, להשיב עטרה ליושנה.
בין זיכרון פרטי לזיכרון קולקטיבי
נדמה שכתיבה ביוגרפית על צורותיה המגוונות (ממואר, אוטוביוגרפיה, שירה או רומן ביוגרפי ואף סטירה על האני המשפחתי והעדתי, התבדחות קומיקאי על עצמו, משפחתו ועדתו) היא דרך יעילה לחשוף את הציבור הכללי לנסתרות הפרטי והאני. התודעה הקיבוצית הישראלית יכולה להגיע אל השלווה והנחלה, רק אם זו תיחשף למכלול ייחודם, פנימיותם וזיכרונותיהם האישיים והקולקטיביים של כלל שבטיה ועדותיה.
בספרו הנוכחי "סולם הכלים השבורים" מניף בלפור חקק מניפסט פואטי גלוי וישיר על חשיבות הביוגרפי וההיסטורי בשירה, וכתוצאה מכך הוא מבקש להתיך ביודעין את תולדות משפחתו וזיכרונותיו האישיים והמשפחתיים בהוויה הישראלית. ניכר שבלפור חקק מודע וער לנושא חשיבות הזיכרון לעיצוב הזהות והאני. מה שמצביע על העובדה שעיסוקו בביוגרפי, במשפחתי ובהיסטורי בשיריו ובשירתו בכלל, היא רצונית, מודעת ונעשית בכוונת מכוון. אידיאה זו מקבלת ביטוי ישיר ומניפסטי בשירו "עץ המשפחה".
עץ המשפחה/ בלפור חקק
מִיַּלְדוּת נֶאֱמַר: לִי לֵךְ לְךָ,
לְמַעַן תִּזְכֹּר יוֹם צֵאתְךָ
לְסַפֵּר עַם
לְהַגִּיד מִשְׁפָּחָה.
עֵץ הַמִּשְׁפָּחָה: פֵּרוֹתָיו
הֵם בְּשִׁירֵי, מִיְּדֵיהֶם שֶׁל אֲבוֹתַי
בְּעֵבֶר הַנָּהָר יָשְׁבוּ מֵעוֹלָם.
לֹא הִסְפִּיק בְּצֵקָם לְהַגִּיעַ אֵלַי
בְּשַׁרְשֶׁרֶת הַכְּתוּבִים וְהַגְּוִילִים
וְאָפִיתִי אוֹתוֹ מֵחָדָשׁ
בַּעֲבוֹדָה קָשָׁה, בַּחֹמֶר
וּבְמִלִּים.
(קטע משיר, סולם הכלים השבורים, עמ' 44).
מניפסט פואטי זה על חשיבות שימור ותיעוד הזיכרון הפרטיקולרי לעיצוב ההיסטוריה הכללית, נקרא בפי בלפור: "לכתוב שירי משפחה". בשיר "שחרית חדשה" בלפור חקק מנהל דו-שיח חי עם אבותיו המתים הקבורים בבבל:
שחרית חדשה/ בלפור חקק
(קטע )
"כְּשֶׁהִתְחַלְתִּי לִכְתֹּב שִׁירֵי מִשְׁפָּחָה
הִתַּרְתִּי סְפֵקוֹת, אָמַרְתִּי הֵן
הִגִּיעַ זְמַן קְרִיאַת שְׁמַע שֶׁל שַׁחֲרִית
אֲבוֹתַי הַקְּבוּרִים בְּבָבֶל
עָנוּ: אָמֵן
הַשָּׁמַיִם נִפְקְחוּ מִסּוֹף הָעוֹלָם
וְעַד סוֹף הָאוֹתוֹת וְהַשִּׁיר הָרוֹחֵשׁ.
מַשּׂוּאָה הֵאִירָה מִיְּרוּשָׁלַיִם עַד בָּבֶל
וְהָיָה הַמְּשׁוֹרֵר הַמְּאוֹתֵת
רוֹאֶה בְּשִׁירָיו מְדוּרוֹת אֵשׁ.
(סולם, עמ' 45)
בשיר "יודע זמן יודע מקום" (ע' 46), נושא שימור הזיכרון עולה שוב "אֲנִי נֶאֱמָן לָכֶם יוֹשְׁבֵי עַל מִדִּין / שֶׁאֶת הַכֹּל אֲנִי שׁוֹמֵר: הַכְּרוּבִים וְהָאָרוֹן/ וְכָל דַּפֵּיכֶם אֲנִי שׁוֹמֵר בַּזִּכָּרוֹן...".
זוהי קהילת זיכרון, והרצף אינו מסתיים במותם של האבות. הדו-שיח נמשך: כשהוא קורא שיריו, המתים עונים 'אמן', והוא שומר דפים שלהם בזיכרונו.
אילולא היה מתפתח "זיכרון-הזמן" לא היינו יכולים לפתח גם אני אינדיווידואלי, ולא ניתן היה לדבר על חירות אנושית. מצד אחד הזיכרון יוצר הפרדה בינינו לבין החוויות שלנו, בינינו לבין העבר והחיים הקודמים שלנו ובעיקר בינינו לבין האחר. בלעדי הזיכרון לא היינו יכולים לחוות חוויה של חיים פנימיים ולפתח תודעה עצמית.
בשירו של הרצל 'הזמן נשל לאן' יש ניסיון אצילי של המשורר, להציל את הזמן שנשכח, לספר אותו מחדש, להשיב את הניגון הנסתר, להצילו מן הרגע שהחשיך הכול – שם, עמוד 29.
קְצָת מַעֲצִיב, גַּל גָּדוֹל הַכֹּל
הֵצִיף. הַאִם נוּכַל לְחַכּוֹת
עוֹד טִפָּה, עוֹד קְלִפָּה. מַחְשׂוֹף
הַלָּבָן. נֶשֶׁל זְמָן, הַיֹּפִי כֹּה זָר.
מַה יְסֻפַּר. לְאָן. מַה
בִּשְׂפַת אָדָם, אֵיזֶה זְמָן
בְּקַרְקָעִית הַיָּם נִטְמַן.
קָפְאָה הַשִּׁכְחָה. שָׁעוֹן שֶׁנָּפַל
בָּכָה: מַה יְנֻגַּן, בָּרֶגַע שֶׁאָפַל.
וְהַצֵּל חִוֵּר, יָפְיוֹ מִקֶּדֶם יְסַפֵּר.
איך דולים זיכרונות, איך מצילים מורשת אבודה. בשירו של הרצל 'האם יאיר הפשר מעבר לגשר' הוא כותב - שם עמוד 10:
הַזִּכְרוֹנוֹת בְּלִי פִּלְאָם. טוֹבְעִים, נוֹאָשִׁים.
בָּדָד בַּיִת לְלֹא רַחֲמִים, אֵין דִּבְרֵי הַיָּמִים.
אבל המשורר ימשיך במסע, יבקש לשוב לַזמן הגנוז שלפני החלום:
הַתַּנּוּר כָּבָה, כְּאֵינֶנּוּ.
לָאוֹצָר נֶחֱצֶה יָם הָפוּךְ. נֵלֵךְ לִפְנֵי חֲלוֹמֵנוּ.
עם זאת הבשלַת היכולת הנפשית של האדם לדלות את זיכרונותיו "ממעמקי הבאר החשוכים" ולהציעם לשתייה חינם לזולת. הצעתם לשתייה יש בה כדי לאפשר קבלת אישור לזכות המים על ידי אלה הנוטלים לשתות.
הדו שיח בין היסוד הביוגרפי הנובע מזיכרון העבר ושירת ההווה של האחים חקק זוכה להתייחסות מפורשת.
בשיר "והם לי שירה" – מפכָּה הזהות מתוך המעיין הפנימי (בלפור חקק, סולם הכלים השבורים, עמ'58:
כָּל כִּתְבֵי אַהֲבָתָם הֵם לִי זֶהוּת
נִגּוּנֵיהֶם הֵם מַעְיַן חִיּוּת.
הַפְּסוּקִים שֶׁלָּהֶם מַחֲלִיפִים מַצַּב צְבִירָה
הֵם הַשָּׂפָה שֶׁלִּי והֵם לִי שִׁירָה.
השירים היום הם בזיקה לעבר המשפחתי:
בשירו של הרצל 'מנגֵן במדבּר, נוכֵח נעדָר' – כואב הרצל את כאב סבו, סיפורו של הדור שחלף כמו נמחק מן ההיסטוריה, והמשורר קם לתעד, לשמור על העבר המשפחתי לבל יישכח:
אֲרַמִּי זוֹכֵר סָבִי, מַגַּשׁ זָהָב כִּי יָבִיא.
בְּכוֹרֵי רֵאשִׁיתוֹ, חַיָּיו. הַאִם הַסִּפְרוּת
תִּפְסַח עַד תִּיבַשׁ. תַּכֶּה מִצּוּר יְצִירָה.
בִּלְעָדָיו. גִּבּוֹר הַתְּקוּפָה בְּשִׁבְרוֹ. מִי יְמַלֵּל
לוֹ גְּבוּרוֹת. הָאֶבֶן בְּנַפְשׁוֹ תָּקִים מִקְדָּשׁוֹ.
הרצל חקק, השיר שלא שרו מעולם, עמ' 88.
בתפילה המופיעה בחוּמש, מביא הביכּורים עולה לרגל למקדש, בטקס הוא מספר את סיפור העבר, והביטוי 'ארמי אובד אבי' הוא לב הווידוי הזה. נוסח עתיק זה מקבל בשירו של הרצל משמעות אחרת, רצון להציב את התיעוד כסגולה נגד אובדן. האחים משוררים – וגורל הסבים הופך להיות גורל של דור הנאבק על מורשתו.
בשיר שהקדיש בלפור חקק לסבו הוא כותב:
עֶרֶב אֶחָד, תּוֹךְ דִּפְדּוּף בְּסֵפֶר הַמַּעֲשִׂיּוֹת
שֶׁל סָבִי, רָאִיתִי עַצְמִי בֵּין הַשּׁוּרוֹת
מְטַפֵּס בְּמַעֲלֵה אִילָן הַיּוּחֲסִין שֶׁל הַמִּשְׁפָּחָה
רוֹאֶה אֶת הָאָבוֹת וְהָאִמָּהוֹת בְּמַעֲלֵה הַמַּעֲלוֹת
כְּמוֹ צַמֶּרֶת שֶׁל אֵלִים וְאֵלוֹת
בְּמִיתוֹלוֹגְיָה נִשְׁכָּחָה.//
דִּפְדַּפְתִּי בַּאֲסֻפַּת הַמַּעֲשִׂיּוֹת שֶׁהָיְתָה תָּמִיד
עַל רַגְלָיו הַמְּשֻׂכָּלוֹת שֶׁל סָבִי
כְּשֶׁהָיָה מְסַפֵּר וּמְסַפֵּר בְּנֹעַם רַב
וְאָנוּ חָשִׁים כְּמוֹ מְלָכִים לֶעָתִיד
שֶׁסָּבִי יַכְתִּיר אוֹתָנוּ בְּכִשְׁרוֹן מִלּוֹתָיו
(סולם, ע' 47).
הניסיון של שני המשוררים לתאר את העבר המשפחתי, כנושא משמעות לזהותם, הופך את הסיפור המשפחתי הפרטי למיתולוגיה. הכְּתיבה נועדה להציל דברים מן הזיכרון שנשכח ולהעניק משמעות לכל החיים שנגוזו וחלפו. הסב שסיפר להם את המעשיות והסיפורים מתוך הכְּתבים, העניק להם את המילים ואת זיכְרון העבר. השירים שלהם הֵקימו אותו לתחייה כדמות מיתולוגית.
דור הסבים הותיר אוצר, ובשירתם של האחים יש תחושה, שזו הדרך להציל את העתיד: כך מתאר הרצל בשירו 'משׂא לעַד, שיר נולָד' את התקווה, שמן החזון הישן של הסב, יקום העם לתחייה - כך בשיר בעמוד 89 (מתוך: השיר שלא שרו מעולם):
יְלָדִים הָיִינוּ, מִתְּכֵלֶת רוּחוֹ שָׂרִינוּ.
גּוֹזָלֵי דּוֹר. מֵהֶם נִגְזַל הָאוֹר, לֹא יִמָּלֵט:
שָׁלוֹם וְשִׁלְיָה מֵרוּחוֹ: מִקִּנּוֹ עַם יִוָּלֵד.
לידת התאומים כסיפור של שליחות
לידת התאומים זוכה להתייחסות בספריהם של שני המשוררים:
בשיר "אורים ותומים ותאומים" של בלפור חקק:
תְּאוֹמִים נוֹלְדוּ בִּגְזֵרַת אוּרִים וְתֻמִּים.
נִגְזַר עֲלֵיהֶם מִלֵּדָתָם
לִהְיוֹת מִתְנַבְּאִים בַּמַּחֲנֶה, מְשׁוֹרְרִים
בְּמִשְׁפַּט הָאוּרִים וְהַצֹּפֶן הַתָּם//
כּוֹתְבִים הֵם, מְאִירִים הַדְּבָרִים
נוֹתְנִים שִׁירִים אֶל חֹשֶׁן הַמִּשְׁפָּט.
שְׁכִינָה שׁוֹרָה עֲלֵיהֶם
אָרוֹן, כַּפֹּרֶת וּכְרוּבִים מִכָּל צַד.
(סולם, עמ' 50)
המוטיב של משוררים שליחים מלווה את שיריהם, והתחושה היא, שזה נגזר עליהם מילדוּת: הצירוף "מתנבּאים במחנה" גם הוא אינו מקרי. שמותיהם העבריים הם אלדד ומידד, ובמקרא נאֱמר על צמד זה, השניים שליוו את משה בהנהגת העם במדבר: "אלדד ומידד מתנבּאים במחנה" (במדבר י"א, כז). גם בשיר זה האחים צמודים בזהותם אל אוהל מועֵד: ארון , כפּורת וכרובים.
שירו של הרצל על לידת התאומים מתאר את השליחות הטמונה בעצם לידתם: הם נבראו ולהם שפת שירה שקיבּלה פיקדון מדורֵי דורות, זה 'משכּון שטולטל' אבל לא אבד, זה חלק מן מהווייתם התאומית. בשירתם יש סיכוי שישוב לחיינו אותו 'קסם נדנדות', שתשוב 'כּוֹס זהב' שהכרנו בשירת אלתרמן ובשירת ביאליק – הכול יקום מחדש. איתם תשוב גם ה'חֶמדה הגנוזה' אותה זכינו לראות בשירו של ביאליק 'הברֵיכה' –
חיזיון מקסים זה מופיע בשירו של הרצל חקק 'פלאי הלידה התאומית' – עמוד 108.
זוֹ שְׂפָתָם הַתְּאוֹמִית, שְׂפַת הַשִּׁירָה.
בָּאוּ לְעוֹלָם הַשְּׁנַיִם כִּשְׁלִיחֵי הַגּוֹרָל.
יַאַלְפוּ פִּלְאֵי שָׂפָה. מַשְׁכּוֹן שֶׁטֻּלְטַל.
קֶסֶם נַדְנֵדוֹת, כּוֹס זָהָב, חֶמְדָּה גְּנוּזָה.
השיר שלא שרו מעולם
בספרו הנוכחי " הַשִּׁיר שֶׁלֹּא שָׁרוּ מֵעוֹלָם" מציע הרצל חקק, בלֹא משִׂים, לשיר לנו את אותו השיר שטרם נשמע כמותו מעולם. הנפת דגל האידיאה כמו מאירה את חשיבותו של המבט הביוגראפי וההיסטורי וערכם של תיעוד העבר ושימור הזיכרון האינדיבידואלי כמו גם הקולקטיבי בשירתו של הרצל, זוכה לביטוי בשיר. חזון הלבנה שקמה מן המיעוט אל האור המלא הופך למשל, לדרך של התחדשות:
השיבה לזמן , לחיים / הרצל חקק
" מֵאֹפֶל. אוּד כְּתֹבֶת שֶׁלֹּא נִמְחֲקָה:
עֲשָׁשִׁיּוֹת, נְפָשׁוֹת. דֶּלֶת נִסְדְּקָה.
כְּפֶשַׂע, קְצֵה בַּיִת שֶׁזָּהַר. צֵל נִשְׁבָּר.
הַבֵּן הַשָּׁב כּוֹתֵב: שַׁבְתִּי מֵרָחוֹק
הַבַּיְתָה. לְתַקֵּן מָה שֶׁנִּסּוּ לִמְחֹק.
יָדָיו בָּכוּ: לַיְּשָׁרִים תְּהִלָּה. שֶׁשָּׁכְחוּ.
מִלָּה לְמִלָּה: אֵינָהּ. רְאִינוּהָ בִּזְמַנָּהּ.
בְּקֶסֶת דְּיוֹ דּוֹמֵעַ: לֹא נִרְאֲתָה, פָּנֶיהָ,
מִשִּׁלְיָה גּוֹנֵחַ, כְּרֵסָהּ בֵּין שִׁנֶּיהָ. הַבֵּן
כּוֹתֵב הַמְּעַט שֶׁזָּכַר. שָׁמַר. מָה שֶׁאֵין
הַלְּבָנָה יְכוֹלָה לוֹמַר".
(השיר, עמ' 40).
סיפור העלייה: השירים על בית הקברות בטהרן
בשני ספרי השירים יש התייחסות לסיפור העלייה המיוחד: משפחתם יצאה בדרך לא לגאלית מבגדד דרך הגבול עם איראן אל טהרן. שם הם השתכנו במחנה חשאי ציוני בתוך בית קברות יהודי בטהרן שנקרא "בהשתייה" (גן עדן).
המבט האוטוביוגראפי של הרצל בתולדות משפחתו:
סצנת הנסיעה החשאית לטהרן בדרכּה של משפחתם לארץ. בהיותם בני שנתיים, התאומים מסתובבים בין המצבות. תמונה בלתי נשכחת והיא מופיעה בספרי שיריהם.
בלפור חקק מקדיש לכך מספר שירים. באחד משיריו "על שפת הגאולה"
הוא מתאר את היציאה מן הקברים אל הגאולה, בזיקה לנבואת יחזקאל ל"ז, חזון העצמות היבשות. גם שם המתים קמים מקברותיהם ויוצאים אל הגאולה:
הָיִינוּ יְלָדִים קְטַנִּים נִסְתָּרִים
מֵעֵין צַר וּצְבָאוֹת
בִּרְגָעִים אַחֲרוֹנִים שֶׁל גּוֹלָה.
וַיְהִי קוֹל כְּהִנָּבְאִי וַאֲנִי יֶלֶד
צוֹמֵחַ מִן הַשִּׁירוֹת וְהַנְּבוּאוֹת
קָמוּ הָעֲצָמוֹת חַיִל גָּדוֹל מְאֹד מְאֹד.
הִגַּחְנוּ מִן הַקְּבָרִים אֶל הָרוּחַ
נוֹשְׁמִים אֲוִיר מְלוֹא רֵאוֹת
לֹא אָבְדָה תִּקְוָתֵנוּ.
(סולם הכלים השבורים, 60)
ואותו אור של תקומה מתוך מחנה המוות, גם בשירו של הרצל חקק 'סיפור נושם במחנה ללא סימני חיים' – עמוד 124:
יְלָדִים בְּנֵי שְׁנָתַיִם, הִסְתּוֹבַבְנוּ בֵּין מַצֵּבוֹת,
וּמְפַקֵּד הַמַּחֲנֶה שֶׁלָּבַשׁ מָגֵן דָּוִד, אָמַר:
״זֶה הַמַּחֲנֶה שֶׁל כָּל הַתִּקְווֹת״.
שירו של הרצל מסתיים בנחיתה בארץ, ברגע שבו האם מנשקת את עפר הארץ.
הילדות בשכונת בתי סיידוף בירושלים
במחזור השירים המוקדש לחיי המשפחה בבתי סיידוף, חצר המגורים הראשונה בה השתכנה המשפחה בירושלים, כותב הרצל חקק:
שָׁם בְּמוֹלֶדֶת בָּתֵּי סַיְדּוֹף שָׁתִינוּ קְדֻשָּׁה.
וְסִפְּרוּ סִפִּים בַּשְּׂפָתַיִם הַדּוֹבְבוֹת, מַשַּׁק
כָּנָף רָפָה, נָא רְפָא. כְּמַיִם הֵעִידוּ דְּמָעוֹת.
מול השֶׂגב והגדוּלה של המקום והזמן, חש המשורר, שהמילים לא תוכלנה להכיל את התפארת הזו, והוא משתחווה בצניעוּת לַיופי שקשה להבּיע גדולתו:
אִם תִּכְתְּבוּ תְּקוּפָה יָפָה, רַק תַּקְטִינוּ גָּדְלָהּ.
הצדעה פואטית מרגשת בשירו 'השירה כַּמים לבֵּך בסְערה' – (השיר שלא שרו מעולם, עמוד 128).
האלמנטים הרגשיים-סובייקטיביים המתלווים לתהליך אצירת הזיכרונות, משמרים את האמת הנחבאת מאחורי ההתרחשויות והאירועים הגלויים, כדי להבין בסופו של דבר את המהות הרוחנית של האירוע ואת הקשר שלו לבניין מכלול הביוגרפיה שלהם כמשוררים. לשכונת הילדות יש מקום מכונן בעיצוב הזהות השירית שלהם. בשני הספרים מתגלה השכונה כאבן השתייה של שירתם, בדומה לאמירתו של ח"נ ביאליק בסיפור "ספיח": " באמת אמרו, אין אדם רואה וּמשֹיג אלא פעם אחת: בילדותו. המראות הראשונים, בעודם בבתוליהם, כיום צאתם מתחת יד היוצר, הם הם גופי דברים, עיקר תמציתם". זה ניכר גם ביצירתם של התאומים.
כך הדבר גם בשיר של בלפור חקק "בתי סיידוף - הנמל של החיים":
הַחַיִּים הֵם מִלְחָמָה, אָמְרָה לְאִמִּי
הַשְּׁכֵנָה רוֹזָה, שֶׁהִגִּיעָה מִגֵּאוֹרְגִיָּה,
דִּבְּרָה עִבְרִית וְגֵאוֹרְגִית
וְלִפְעָמִים גַּם עֲרָבִית וַאֲרַמִּית.
דִּבְּרָה מִתּוֹךְ שִׂמְלָה מְשֻׁבֶּצֶת גְּדוֹלָה.
"טוֹב שֶׁהִגַּעְתֶּם לְבָתֵּי סַיְדּוֹף
כָּאן הַנָּמֵל שֶׁל הַחַיִּים
כָּאן מַתְחִילָה הַגְּאֻלָּה".
(סולם הכלים השבורים, 153)
דמותה של האם
דמותה של אמם הטביעה חותם חזק ביצירתם:
בשיר על מות אימו הרצל מתאר תמונה רבּת מכאוב, ועם זאת יש בה רגע מצמרר של כפור ואור. סדרת שיריו על אימו הרצל מתחילה בתיאור רגע הפרידה מהאם השרועה באולם האשכבה.
הללויה לאמא אחרי מותה/ הרצל חקק
לְיַד אוּלָם הָאַשְׁכָּבָה
פָּנָה אֵלַי אִישׁ הַחֶבְרָה קַדִּישָׁא
וְלַקְחָנִי אֶל גּוּפָתָהּ הָעֲטוּפָה.
רגע קשה למשורר:
מָה אוּכַל לַחֲזוֹת, גּוּפָה לְזַהוֹת.
הַתִּקְרָה לֹא רָאֲתָה כָּזֹאת,
נֵר רָפָה, רוּחַ נִגְּפָה. לֵב בֵּן קָפָא.
והשיר מסתיים ברגע של תחייה פואטית:
הַבֵּן הַיָּתוֹם נַפְשׁוֹ הִפְשִׁיר,
לַעֲטוּפָה בְּשֶׁלֶג יָה יָשִׁיר.
(השיר שלא שרו מעולם, ע' 114).
בלפור חקק כתב מחזור רב-היקף על דמות האם. בשיר "נֶצח" הוא מתַמצת את כּאב לֶכתה של האם במשפטים עזי מבע:
.
נצח/ בלפור חקק
כְּשֶׁאִמָּא הָלְכָה פִּתְאֹם
הָלַךְ גַּם הַנֶּצַח עַצְמוֹ
וּשְׁעוֹן הַקּוּקִיָּה שֶׁל הַנֶּצַח
אָבַד.//
כְּשֶׁאִמָּא שֶׁלִּי מֵתָה
הִתְכַּוְצוּ כָּל תּוֹלְדוֹת הַמִּין הָאֱנוֹשִׁי
לְאִשָּׁה אַחַת בִּלְבָד.
(סולם, עמ' 85)
לסיום, חותם הזיכרון בשירי הסולם ובשירי השיר שלא שרו מעולם
התפתחות הזיכרון הארצי, התודעתי, האינדיווידואלי שלנו, כרוכה בבניין הקשר וחיבור התודעה לעולמות הרוח. העיסוק בזיכרונות בשני הספרים, זיכרון סבים וסבתות, כולל סבא רבא, אבות ואימהות, דודים ודודות, ובמוות. חותם הזיכרון מלווה בצער על לכתם שני אחי האם שנרצחו ב'פרהוד' (1941). טראומה כזאת יכולה לסחוף משורר, ואפילו משורר וותיק ומנוסה, לסנטימנטליות ולקלישאות שאיבדו משמעות או ליפול בפח של אמרות חבוטות. הרצון לבטא בשיר את גודל הכאב המדויק יכול במקרים מסוימים להתדרדר להצטעצעות לשונית.
בלפור והרצל חקק בספריהם החדשים חמקו ממכשולים אלה. כמי שיודעים שאומנות טובה כרוכה יד ביד עם אמינות וכנוּת. בשני הספרים מצאתי ממידת-האדם ולא טקסטים שבאו בלא משִׂים להציב רף לא-אנושי או על-אנושי. בשורות שציטטתי מתגלית עובדה, שראויה היא למרות-הכל להיאמר, צער גדול ככל שיהיה אמיתי, ראוי בכוונת מכוון לעקוף מחוות ומלים שאינן אומרות דבר.
מבט רב עוצמה עולה מתיאור האב על ידי בלפור, בשירו סיזיפוס מבגדד. ראוי לציין שיש בספר מחזור שירים מקיף על דמות האב. בשיר סיזיפוס מבגדד, האב מתואר כך:
אָבִי הָיָה סִיזִיפוּס שֶׁהִגִּיעַ מִבַּגְדָּד
חָצָה אֶת הַנָּהָר
חָצָה אֶת הַמִּדְבָּר
הִגִּיעַ עִם הַסֶּלַע
אֶל פִּסְגַּת הָהָר. (סולם, עמ' 138).
דומני, שראוי לסיים בשורות אופטימיות משירו של הרצל, לזמן התיקון יש ניחוח פלא (עמ' 53) :
"כְּשֶׁהֶעָתִיד יַגִּיעַ הוּא יְרַפֵּא לְבָבוֹת שְׁבוּרִים" - כך מתחיל שירו על ילדות קשה ורבת דוחק, אבל יש תקווה בקצה הדרך, השיר מסתיים במלים מפעימות אלה:
"נֵס נִפְלָא! מְתַקְּנֵי עוֹלָם! מִי יָלַד לִי כָּל אֵלֶּה?" - הנביא ישעיהו מתאר את הגאולה באחרית הימים, האומה הקמה לתחייה מביטה בילדֵי הגאולה ואינה מאמינה – כך בישעיהו מ"ט, פסוק כ"א:
וְאָמַ֣רְתְּ בִּלְבָבֵ֗ךְ מִ֤י יָֽלַד־לִי֙ אֶת־אֵ֔לֶּה.
כשהעתיד יגיע, הוא ירפֵּא לבבות שבורים. דור המשוררים הוא הדוֹר שקם לגאול את האומה, הם חלוּצי-הרוח, והמשורר כותב זאת במילים אלה:
"לָמַדְנוּ בִּשְׂפַת עַד לְהִתְבַּגֵּר לְבַד, לְשׁוֹרֵר בְּשׂוֹרָה".
וזה ייעודם: חֲלוּצֵי תֹּם הוּאַרְנוּ, קַמְנוּ. לְשַׁנּוֹת הַכֹּל". שם.
משמע, שגם לבבות שנשתבּרו יכולים להתאחות ולהירפא, כל זאת בזכות היכולת של הדור המתַעד לא לשכּוח, להחיות שׂפת נצח, שפת עַד, להתבּגר בבדידות מול עולם של שִכחה ומחיקה, וזה הדור שיישא את הבשׂורה. בו טמונה הגאולה.
המשפטים הללו מבטאים את הבּשׂורה הרוחנית המנשבת בספרי השירים החדשים של הרצל ובלפור חקק.
מה נותר לומר – מי ילד לנו את אלה.
------------------------------------
ד"ר דן אלבו ,
ג' באייר התשפ"ג
ערב יום העצמאות השבעים וחמש למדינת ישראל.
ירושלים
מתוך: פסיפס- כתב עת לשירה (114), קיץ תשפ"ג 2023, עמוד 23-30