מאת: חגי קמרט
בתשפ"ג 2023 יצא לאור ספרו של החוקר והסופר חגי קמרט "התאומים החולמים" בהוצאת 'פיוטית' ( מו"ל שושנה ויג). הספר הוגדר כמונוגרפיה כי הכותב ניסה לספר את הביוגרפיה של התאומים, תוך שזירת הדברים ביצירתם לאורך השנים. בעטיפה האחורית פרטה ההוצאה לאור את חשיבות הספר, והוא מופיע גם במהדורה דיגיטלית של "העברית". מובא כאן פרק מן הספר.
בחלק זה של הספר נערוך סקירה של הצד האמנותי–מקצועי של המשוררים בשירים — תוכן וצורה. היינו: קטגוריות הנושאים כמו שירי אהבה, משפחה, מולדת, סוד וכו' — התכנים שאליהם "צמאה" נפשם של המשוררים. למשל; אם בילדות עסקינן, נשאל עצמנו, מה סימל בעיניהם את הילדות עד כי חשבו לכתוב על אירוע זה או אחר. הזכרת פרט זה או אחר? הזכרת פרט או חשיפת סוד? האם הלימוד? החצר? בית הספר? רקע אחר?
אם במשפחה אנו עוסקים, מה דרך משל, הצד הדומיננטי, שעליו מצאו בעיקר כנכון לכתוב — או הרבו לכתוב עליו בשירים?
האם שאבו התאומים משנתם מתורת הסוד? האם תורת הקבלה היוותה להם מצפן רוחני, העניקה סימני דרך לשירתם? ולעתים אתה שואל:
האם עולם המסתורין של שֵדים ורוחות הוא אשר התווה דרך? האם האגדות והמדרשים הובילו אותם בדרך היצירה?
את כל אלו נבחן בשירים, הן אצל בלפור והן אצל הרצל. ברור, שלא נסקור את כל השירים בספרים, אלא נביא "טעימה" מספר זה או זה, הן של הרצל הן של בלפור. המטרה להראות בצורה נכונה מכובדת את שירתם על צורותיה וגווניה השונים, זו המטרה ולא דווקא ליצור שוויון בהעלאת היצירות — בין יצירות של בלפור לעומת אלו של הרצל.
בראשית הסקירה נתחיל מ"אלף" — היינו מהשירים הראשונים שכתבו המשוררים "במזל תאומים" — וכך לפי השנים עד ספרי שיריהם שיצאו בשנת 2016 — "שחרית לנצח" ו"הרשות לתיקון עולם", שמא ימצא הקורא, איזה שינוי כיוון או התפתחות, מה בתבנית הכתיבה וצורתה בבחירת הנושאים והתכנים בהתאם לתקופה. לאחר מכן בחירת השירים תהיה, בדרך כלל אקראית.
לסיכומו של דבר, ימצא הקורא מן הסתם, מה השווה ומה השונה ביצירותיהם, הן מבחינת התמקדות בדמות זו או אחרת, משקל שנתנו לה בשירים. צורת ההבעה מבחינת תוכן וצורה וכדומה.
סוגי השירים למיניהם. כמו שירה, בלדה, אידיליה, פואמה, סונטה, נציין ונאיר זאת, במידת הצורך רק במקרים בהם השיר המייצג הוא מסוג זה או אחר הראוי לציון. וכמובן, אם ההדגשה על הז'אנר מלמדת על מהותו ואופיו של השיר.
מהפן הצורני נתבונן בשירים מבחינת השטף, הזרימה של השיר, משקל, חרוז, בית, דימויים למיניהם ולסוגיהם, שיבוצים ממקורות יהודיים שונים כמו מהמקרא, ספרות חז"ל, מדרשים ומחשבת ישראל בכללותה.
מעניין גם לבחון השפעה של חומר לימודי, שירים ופרוזה שבאו לידי ארמוז (כלומר רמז) בשיריהם. אומנם הראינו זאת בפרק על "העברית היהודית והעברית הישראלית" — אך נדגיש זאת במידת הצורך באופן ספציפי לשיר זה או אחר.
השירים יפים אחד אחד. רואים, שהושקעה בהם מחשבה, טיפוח, ניכוש את שצריך לנכש עד היצירה המוגמרת המושלמת. הסקירה, כאמור, לא יכולה להקיף את כל השירים אך אני מקווה, שהשירים הייצוגיים שאביא — ילמדו ויצביעו, עד כמה שאפשר, על הכלל.
סקירה לפי קטגוריות השירים
בפרק זה נסקור באופן כללי אך מדויק עד כמה שאפשר, את שיריהם של התאומים לפי בחירה אקראית, מספר זה או אחר, הן של בלפור והן של הרצל. אך נתחיל כאמור, לפי סדר הספרים לפי שנים. מהראשון עד לאחרון לפי בחירה. המטרה להראות התייחסות תוכנית צורנית רגשית לנושא, אופן הצגתו על ידיהם. אין הכוונה לערוך ניתוח מקיף של השירים או להתייחס לכולם, אך כן הייתי רוצה לגעת בדגשים חשובים בכל שיר מדגמי, שאציג כאן, הן מבחינת תוכן והן מבחינת צורה.
מן הראוי לציין, שהחלוקה בספרים לפי קטגוריות (שירי אהבה, שירי מולדת וכו') לא תמיד חופפת בין הקטגוריות, שקבע הרצל, לאלו שקבע בלפור
לפיכך אפשר ותהיה התייחסות לקטגוריה של האחד מעבר לאלו של אחיו.
וההיפך.
בשל העמדה של "שיר אהבה" דרך משל של בלפור מול "שיר אהבה" של הרצל. ניתן יהיה להצביע מדי פעם על השווה ועל השונה בצורת הכתיבה ובתכנים בין כתיבת השירים של שני התאומים. (אם כי אין בכך משום חשיבות מסוימת, אלא משום סיפוק הסקרנות של הקורא בהעמדתו של זה לעומת זה. שהרי ברור שכל אחד משורר טוב מאוד בפני עצמו, וכל אחד מהם, לרבות כל משוררֵי העולם, כותב בעצם את נפשו, איש איש בדרכו שלו).
מודגש: הסקירות תהיינה קצרות עם הדגשים, שמן הראוי לציין. בסוף הספר בחלק "הנספחים" ניתן יהיה לראות כמה דוגמאות לשירים, שמצאתי לנכון לנתח אותם תוכנית וצורנית, ובכך להציג את האמנות של האחים היוצרים בשירתם שלמות מיוחדת — וכל זאת כתרומה לתרבות ולמען הנאת הקוראים.
ואעצור לרגע להערה ביוגרפית:
בלפור חקק התחתן עם רבקה–תפארת לבית רבי (בת קיבוץ גבע) ביום הצהרת בלפור 2.11.1971. הרצל שמר על המסורת של בחירת מועד סמלי: הוא התחתן עם דיצה–פלאית לבית חרלף (מחיפה) ביום כ"ט בתמוז תשל"ג, יום ז'בוטינסקי. משפחתה של תפארת עלתה מפולין בשנת 1957. משפחתה של דיצה נעוצה כמה דורות בארץ, נצר ליוצאי רוסיה ופולין.
שער שירי אהבה — ניתוח מדגמי של שירים
מבט קצר על שירי הרצל חקק:
"תמיד להיות עמך" "במזל תאומים" — הרצל חקק (עמוד 7). —
במהות, השיר הוא שיר אהבה. מתחיל במילים —
"לחיות, למות, להיות תמיד
להיות. שני פנים לאל. לב אחד
כקרוסלה שותת".
הערה מקדימה:
ישנה מעין אי התאמה בין כותרת השיר לפתיח שלו "תמיד להיות עמך". זה ביטוי המעיד על אהבה עוצמתית וממילא השיר מתבקש להיות שיר אהבה. אך בפתיח אנו קוראים חלק מהכותרת "להיות תמיד" — ובהמשך שני פנים לאל, היינו: נסיקה לעולמות עליונים, וכן "לב אחד כקרוסלה שותת". המשורר מעמיד את הקורא כבר מתחילת השיר בפני חידת הגיון, מה הקשר בין הכותרת לפתיח. זו אחת הדרכים היפות לסקרן את הקורא כדי למשוך אותו אל השיר.
לגבי השיר:
הפתיחה, כאמור, מסתורית משהו; חיים ומוות שני פנים לאל. עם רצון להיות תמיד.
אפשר להגיע לנדבך שני, של עולם הזה עולם הבא בתקווה, שהחיים ממשיכים הלאה.
מבחינה צורנית 'לב אחד שותת' עם צליל של שוטט. היינו גם שותת דם באהבתו וגם שוטט הנה והנה.
"להיות תמיד להיות" — יש בו ארמז (רמז ל...) למקור תנ"כי, לספר שמות, בו ה' מגדיר עצמו כ"אהיה אשר אהיה". כלומר: הוא תמיד יהיה. גם קורא לעצמו "אהיה", כל מהותו הוא עתידי. כך גם בשיר, להיות ותמיד להיות.
בתורה, אלוהים בשביל האדם, בשיר, האהוב בשביל האהובה.
השיר מעלה רגשות (כותרת השיר — וכן "ובחוג הקרוסלה, גם לכאוב גם לאהוב"), אך יש בו גם קווים מאוד רציונליים למשל: "החיים הם ענין להזיה". וכן:
"החיים זורעים בדמעה, במוות הכול פתור" (בניגוד לפסוק התנכ"י "הזורעים בדמעה ברינה יקצורו", תהילים קכ"ו 5).
אגב סמל הקרוסלה או דימוי הקרוסלה חוזר לא פעם אחת בשירתו של הרצל.
הקשר לכותרת הוא בפואנטה של השיר שבסופו:
"עכשיו/כַּבּי הנֵר/ עִצרי הקרוסלה/ ברוךְ שם כּבוד מלכותֵךְ/סלה.
לעומת שירת האהבה הרציונלית של הרצל, הנה השיר הרגשני–החוויתי של בלפור: "צעקותיי באמירי ההר", עמוד 8.
עצירה של גלגלי העולם: להיות רק שנינו בדממה המוחלטת, אולי הנצחית. כאמור תמיד להיות עמך.
ונעבור לשיר אהבה של האח התאום, בלפור:
צעקותי באמירי ההר/ בלפור חקק
קטע משיר מאותו קובץ ראשון של התאומים — 'במזל תאומים' שמורכב משירי הרצל חקק ומשירי בלפור חקק. זה שירו של בלפור.
"באֲמירֵי ההָר רָאיתי צמד נְשרים
נֶאֱהבים מְקַננִים במאפלֵי עלוָה מתוּקים
אָהַבתי אותָך בסֵתֵר קנֶה וּבִצה
ומֵעלֵינו סָככו ערבֵי נחל ירוקִים".
לפנינו המבט הנאצל אל זוגיות טהורה ומרגשת בעולם החי, כמקור להזדהות אנושית — ואולי עם קנאה חבויה. שכן האוהב אוהב אותה בסתר קני הסוּף שאצל הבִּיצה, היינו: בצנעה ובענווה — ובכל מקרה אליו הוא ייקלע, ואפילו יהיה זה גם בסְחי.
השיר הוא שיר אהבה, הניזון מהטֶבע, כולו רגש אחד גדול בלא שום פילוסופית חיים או רציונליזציה של הדברים.
השורה האחרונה, כמוהָ כשורה הראשונה: היא במִרווח שורות מהשיר:
"באֲמירֵי ההָר רָאיתי צמד נְשרים".
בכך השורה מקבּעת את השיר כולו מתחילתו ועד סופו אל נקודת זמן אחת, בתוך תמונה חוויתית רגשית אחת.
אני שב ומדגיש: השירים האלה הם מהספר הראשון של הרצל ובלפור חקק, "במזל תאומים" — 1970. האחים להזכירכם, היו אז שני צעירים, סטודנטים באוניברסיטה, בחוג לספרות ומקרא בפקולטה למדעי הרוח. באותה תקופה הכרתי אותם. הם היו אז בשלבי גיבוש סגנונם השירי, אלה היו צעדיהם הראשונים.
בהשוואה, המדברת את עצמה, בין שני השירים האלו רואים מיד את הרציונאליות של הרצל לעומת הרגשנות החוויתית של בלפור. רואים זאת כבר מן הספר הראשון.
שירי האהבה של התאומים בשלב מאוחר יותר
"השיר ללא מעצור, קסום" — שירו של הרצל — מתוך ספרו "אם נִלָקַח מן השקט" (1978), עמוד 13.
"אל תאמיני בי, בקיומי
ואיני מאמין בּךְ צֵל
גלָמים, רק השֶקר ואין
אל, בלי שום אחיזָה
ובלי מגֵן.
איך תֹאחֲזי בעצמֵךְ בלי עצמי
איך אוחַז בעצמי בלי עצמֵךְ
בתוֹך הֲמרַת הקיוּם
והֶעדר המעצוֹר, אני
רוצה שוקק להתנשֵק בָּך כמכֻזָּב
קסוּם, לברוא עולָם
שכּוֹר.
אם נחזור לרגע לשירו הקודם של הרצל, אותו סקרנו לעיל, נראה גם כאן פילוסופיית חיים דומה. שם הוא כותב:
"החיים הם ענין להזיה, מציאות שעדיִין לא הִבכּירה. מלכות אפִילה".
ובשירה כאן הוא כותב את הרעיון: "אל תאמיני בי, בקיומי, ואיני מאמין בך —". כלומר — החיים הם הזיה, דמיון, חזיון אין ממשות קיימת.
רעיון נוסף — "רק השֶקר ואין אֵל, בלי שום אחיזה ובלי מגן".
כלומר: כדי להגיע לָאמת, צריך שיהיה אֵל. יש להיאחז בו, לשים מבטחך בו.
ואם הייתי עולה לרובד שֵני מרחיק לכת, הייתי אומר, שהרעיון המעמיק הוא, שאין כל משמעות או קיום לאֵל בלא קיומו של האדם. נכון, זה לא נאמר מפורשות, אך יכול להשתמע כך.
ונשאלת השאלה — האם לפנינו — הרעיון של האהבה — שנַיים שהם אחד!
" איך תאחזי בעצמך בלי עצמי" — שר הרצל חקק — וכך בהיזון חוזר: "איך אוחז בעצמי בלי עצמֵך" — ושיאה של האהבה ועוצמת הרגש: הנשיקה יכולה לברוא עולם שכּור. עד כדי כך!
שוב שיר אהבה רציונלי פילוסופי משהו, אך קיימת נגיעה עוצמתית של רגש.
*
נבחן עתה את שירו של בלפור "רוח מרחפת" (עמוד 9) מהספר "יער כלולות" הוצאת שלהב"ת 1978. אנו עולים שלב בשירי האהבה שלהם, בספרים מאוחרים יותר.
הספר 'יער כלולות' — הספר מוגדר כ"שירת עלילה", והוא מחדֵש מסורת של כתיבת אוסף שירי חתונה. בפועל, בהזמנה לחתונה של בלפור חקק הופיעה פְּנייה לקרוּאים, לצאת לאחר החתונה עם החתן והכּלה ליער, ושם החתן יקרא לכּלה את שירת יער כּלולות. וכך אכן היה. האירוע תועד בכתבה בעיתון "לאשה": "הצהרת האהבה של בלפור" (החתונה הייתה בתאריך של הצהרת בלפור). את שיריו של בלפור עיטרה תפארת רעייתו, וכך היה הספר 'יער כלולות' ליצירה שהוכנה על ידי החתן והכלה גם יחד.
נתייחס לבית הפותח את השיר:
"מגְדות היַער ראיתיךְ עולה כרוחַ מרחֶפת
מי זֹאת עולָה אלַַי מיַערות החלומוֹת
נשֵׂאת אלי מצַמרוֹת נָמות שֶנשמתָה עֻלֶפֶת
לא ידעתי נפשי מתַדהֵמה
פִּתאום באה. פּתאום וָאתמַהּ".
כבר מההתחלה רואים רמזים לשיר השירים וכן לבריאת העולם:
"וְרוּחַ אֱלֹהִים, מְרַחֶפֶת עַל–פְּנֵי הַמָּיִם." (בראשית א, 2).
"מִי זֹאת, עֹלָה מִן–הַמִּדְבָּר, מִתְרַפֶּקֶת, עַל–דּוֹדָהּ; תַּחַת הַתַּפּוּחַ, עוֹרַרְתִּיךָ–שָׁמָּה חִבְּלַתְךָ אִמֶּךָ, שָׁמָּה חִבְּלָה יְלָדַתְךָ." (שה"ש ח' 5).
כלומר, הקשר ליום הבריאה מעלֶה את האלוהות שבאהובה. הוא עומד בשולי היער בַּגָדה, והיא עולה מתוך היער, קרי מהשלֵמות המוחלטת, מחלום שמתגשם לנגד עיניו.
זו האהובה — כמו שהיא באה אליו מהחלומות, כך היא באה מתוך צמרות נמות, היינו — מתוך הדממה: משם היא עולה ומרחפת כמלאך שמַים אליו.
ואם כבר נגענו בפתיחה, נציין אמצעי אומנותי אחד של קיטוב.
הקיטוב בין הצמרות הנמות לבין הדינמיות של האהובה המרחפת יוצר מתח דרמתי, המתווסף להפתעה של הדובר בשיר, שנדהם לעצם הופעתה המפתיעה.
שער שירי משפחה — מורשת בשירי התאומים
אנו עולים שלב — אלה ספריהם של התאומים בשלב מתקדם יותר, שנת 1987.
לסקירה זו בחרתי בשיריהם מאותה תקופה — בספר "תעודה נשכחת" של הרצל הוצאת שלהב"ת 1987 — ובספרו של בלפור "ואז בקץ היוחסין גם כן הוצאת שלהב"ת 1987.
סיפרתי קודם, איך הגיעו התאומים אל שירת המשפחה: לאחר שלב "ההתוודעות" (כך הם מגדירים את שלב הגילוי של ה'פרהוד' והזיקה של הולדתם לרצח שני האחים הבכורים של אימם), מאז הם התחילו לכתוב שירי משפחה.
אִם האהבה ושירת האהבה הן "צימאון הנפש", הרי ששירי המשפחה הם קרבת הנפש. אין כמו אימא, אין כמו אבא, כמו אחים, סבים ואחריהם המשפחה בכללותה.
שני האחים מעידים, שקרבתם הרוחנית אל הסבים שלהם הייתה עוצמתית ולוּ רק משום שמהם הם רכשו דעת על תרבות המזרח, שהייתה ארץ הולדתם — בגדד — ההווי הן בסיפורי עם והן בהזכרות של אירועים וחיי הקהילה שם בבגדד. לא ייפלא, אפוא, ששני האחים כתבו לא מעט שירים על המשפחה — בין אם בספרים הנדונים כאן ולא מעט גם בספריהם האחרים.
מן הראוי להקדים ולהזכיר את המיתוס המשפחתי של "שניים תמורת שניים",
אותו חשפתי בפרק הראשון של ספר זה.
תמצית בקצרה:
סעידה (אימם של התאומים) שָכלה את שני אחיה. איבוד שני אחיה של סעידה אם השניים, והשירים — איך לא? — שבאו בעקבות המידע הנורא, שקיבלו האחים בהיותם בגיל בחרות (29).
השיר של הרצל על מותם של הדודים בפרעות הוא עוצמתי — השיר בא לתעד את מקרה הֵרצחם של נורי ואברהם חבשה סטודנטים לרפואה, שהלכו לבקר את סבם וללמוד משניות ומגילת רות — ובדרכם מצאו את מותם על ידי ההמון המוסת.
"אמי מרתיחה סוכר בשקדים" — הרצל חקק
מתוך 'תעודה נשכחת' (עמ' 66).
רֵיחַ נָעִים שֶׁל מֵי וְרָדִים.
מַזָּלִי שֶׁאֲנִי מְחַכֶּה לְזִכְרוֹנוֹתַי בַּנֹּעַם
הַיָּחִיד בָּעוֹלָם הַתּוֹאֵם אוֹתָם. הִנֵּה הַשְּׁקֵדִים
הַכְּתוּשִׁים נִמְהָלִים בְּמֵי סֻכָּר רוֹתְחִים.
אִמִּי מְכִינָה לוּזִינָא לְבָנָה
לַהֻלֶּדֶת הַיְּלָדִים.
שְׁנֵי תְּאוֹמִים אַחִים.
שְׁנֵי אַחֶיהָ אָבְדוּ בְּפַרְעוֹת תַּשַׁ"א
גַּם הֶחָכָם לֹא יָדַע לִמְצֹא בָּרוּחוֹת הֵיכָן אוֹתָם
הָרוּחַ נָשָׂא. וּשְׂפָתָיו יָצְקוּ:
לֹא תִּקְרְאִי לְבָנַיִךְ הַתְּאוֹמִים בִּשְׁמוֹת אַחַיִךְ הָאוֹבְדִים.
אוּלַי חַיִּים הֵם. אוּלַי בָּרְחוּ אֶל עֲשֶׂרֶת הַשְּׁבָטִים.
אִמָּא מוֹסִיפָה מֵי וְרָדִים. מְעַט הֶל
מְפַזֶּרֶת. שׁוֹפֶכֶת סֻכַּר קָרוּשׁ בַּתָּוֶךְ. חוֹתֶכֶת
בִּשְׁנֵי אֲלַכְסוֹנִים.
כְּאִלּוּ דָּלְקוּ נֵרוֹת. כְּאִלּוּ יוֹם הַשָּׁנָה.
אִמָּא מְכִינָה לוּזִינָא לְבָנָה.
אוֹהֶבֶת הָיְתָה, כָּךְ אָמְרָה, לְהַבִּיט
בְּשִׂפְתֵי תְּאוֹמֶיהָ הָרַכִּים. גּוֹנָם יָפֶה
כְּצַוְּארַי הַפְּרָחִים.
יֹבֶשׁ בְּגֵוָהּ: הַאִם רוּחַ אַחֶיהָ בָּאָה בְּבָנֶיהָ.
הַאִם שֻׁסְּעוּ צַוְּארֵיהֶם בְּמַאַכְלוֹת רוֹצְחִים.
יָדֶיהָ אֲמוּנוֹת עַל הַלּוּזִינָא.
מַרְתִּיחָה, מוֹרִידָה מִן הָאֵשׁ, שָׂמָה שְׁקֵדִים, מְעַרְבֶּבֶת, כּוֹתֶשֶׁת
לְחָיֶיהָ יְבֵשׁוֹת כְּאִלּוּ הִסְכִּינָה.
הַאִם הֶל דִּמְעוֹתֶיהָ נָמַס עִם הָאֵשׁ הַלּוֹחֶשֶׁת.
שְׁנֵי תְּאוֹמִים נוֹלְדוּ
עֵינֵיהֶם סֻכָּר וּשְׁקֵדִים.
וּבָאֲוִיר הַעֲמָדַת פָּנִים לֹא נִשְׁכַּחַת.
מֵי וְרָדִים.
כבר בבית הראשון הקורא מרגיש בַּתמוהַ ואולי גם בַּמסתורי. שהרי הדובר נזכּר באותו ריח נעים של ורדים, שבשעת הולדתו אפשר והריח אותו, אך לא היה מודע לו. והכול ספוג בו: הוא זוכר את ריח מי הוורדים גם שנים לאחר שבָּגר, זוכר את הניחוחות ממטבחה של האם.
ברור גם, שהזיכרון של האם המכינה לוזינא לבנה לכבוד הולדת התאומים
הוא זיכרון מכל אשר סופּר לו בעבר.
אם הבית הראשון החל בנועם, הבית השני בקול זעקה גבוהה: ההזכרה של אובדן האחים בפרעות.
והמשך אווירה מיסטית משהו עם הרצון שלא להשלים עם מותם גם החכם לא ידע, לאן הרוח נשָׂאם, ואסור לקרוא לתאומים בשם האחים האובדים. באוויר יש אמונה, שאולי חיים הם, או אולי ברחו אל עשרת השבטים, היינו היאחזות בתקווה, שמא הם חיים אי שם.
במהלך השיר הדוֹבֵר רואה את אימו בעבודת הקודש שלה עבור משפחתה, אך מדמה זאת, כאילו נרות הקודש דולקים בידיה בעבור אחיה שנרצחו.
וגם בהמשך הפן המיסטי מופיע בשאלה, האִם רוח אחֶיה באה בבניהָ.
ובסוף הפואנטה המרה:
"וּבָאֲוִיר הַעֲמָדַת פָּנִים לֹא נִשְׁכַּחַת.
מֵי וְרָדִים".
השיר בנוי על ניגודים: מוות מול חיים חדשים עצבות וחיוורון המוות מול השמחה והניחוח המשכּר של מי הוורדים. ומעל לכול — ההפסק והעצירה בשל הפסקת החיים מול המשך החיים וטיפוח המשפחה על ידי האם.
*
בשיר קצר מבטא בלפור בנימה אירונית קשה, את אשר אפשר והיה צריך להיות ולא יהיה. שוב בקשר לרצח שני האחים בפרט והפרהוד ככלל.
נקמת הגשם/ בלפור חקק
ואז בקץ היוחסין (עמוד 86).
הגשם ישטוף את כל החֶרפּות
הגשם ישטוף את הדָם באִבּו
הגשם ישטוף וימחֶה בלי הַכּר
את נִקמת הדָם שלֹא תָבוֹא.
שלושה גורמים בשיר:
גורם הטבע הבלתי נשלט מול מעשי ידי האדם האקטיבי (שניתן היה לשליטה אך הותר הרסן) — והגורם השלישי הפסיבי: מעשי האדם שלא נעשו.
המחיקה של הגשם היא בשניים: זיכרון רוחני (כל החרפּות) ושטיפה פיסית של הדם באבּו, ומבחינה פרדוכסלית; הגשם ימחה בלא הכּר.
והדגש הוא בלא הכּר — נקמת דם, שאפשר והייתה צריכה להיות, אך לא תבוא אף פעם. במילים אחרות עולם אכזר כמנהגו נוהג. כבר בשירים המשפחתיים הראשונים שבלפור חקק כותב בספר "ואז בקץ היוחסין" (1987) יש שיר מרטיט על דמות האם: "אמי בשר ודם" — ואנו נחשפים ליכולותיה להשפיע מרוחניותה הנאצלת להבין את השינויים בעולם, לחנך אותו בשביל הזהב של הניסיון האימהי:
"והִיא נָתנה לִי גם צֵידָה
לשָעות שֶל חשְבּון נֶפֶש" — שם, עמוד 43.
שירי ילדות — שער לעולם של אגדה
נתחיל בניתוח מוטיב כתנות הפסים.
לא אחת מזכירים הרצל ובלפור את הכותונת, שתפרה להם אימם בילדותם:
לכל אחד כתונת פסים כמו זו שתפר יעקב אבינו ליוסף. מצאתי לנכון להביא שירי ילדות של בלפור והרצל לאותה כתונת, שתפרה להם אימם, שלגביהם הייתה (מעין סמוקינג למנצח על התזמורת) מעין תלבושת המשורר.
השיר של בלפור מתוך הספר "זריחה בין הזמנים" הוצאת שלהב"ת 2003 — כתונת המשורר (עמוד 86).
כתונת המשורר
בְּיַלְדוּתִי תָּפְרָה לִי אִמִּי כֻּתֹּנֶת
בִּגְדֵי מְשׁוֹרֵר
מֵחוּטֵי הַכֻּתֹּנֶת שָׁזַרְתִּי שִׁירִים
וְהַכֻּתֹּנֶת הִתְחַדְּשָׁה כָּל פַּעַם
מַעֲשֵׂה יָדַי לְהִתְפָּאֵר.
וְכָל זְמַן שֶׁהַכֻּתֹּנֶת לְעוֹרִי
כְּהֻנָּתִי עָלַי הַרְחֵק מֵעֵין אָדָם
בְּהֶסְתֵּר
וְכָל זְמַן שֶׁאֶרְצֶה לָבוֹא אֶל הַקֹּדֶשׁ
תָּמִיד בְּכָל עֵת
אֶלְבַּשׁ בִּקְפִידָה אֶת כְּתֹנֶת הָאוֹר
כְּסוּת הָאֱמֶת
וְיִהְיוּ עָלַי אֵלֶּה הַבְּגָדִים
בְּכָל פַּעַם חֲדָשִׁים
כִּי לֹא בְּכָל עֵת אוּכַל לָבוֹא
אֶל קֹדֶשׁ הַקָּדָשִׁים.
אתה קורא וחש באמת החיה בשיר זה, ואתה מבין את הכיוון — כאילו נקבע מהשמַים: הבגדים הם בגדי משורר! ובאופן מטפורי כותב בלפור (כשם שהיא תפרה פיסית את הכותונת) שהוא תפר רוחנית מחוטי הכתונת את השירים. ובאורח פלאי מיסטי משהו (רומז לאימא סעידה) הכתונת התחדשה בכל פעם מחדש. וההתחדשות, היינו השירים החדשים, הם מעשה ידי המשורר להתפאר.
והמשורר חש כאילו הוא כוהן המשרת בקודש, שכן בכל פעם שיבוא אל הקודש, היינו אל היכל השירה — ואז תשרה עליו הכתונת את ההשראה: הכתונת היא כתונת אור, שמאירה את נתיב דרכו בשירה, ובמהות היא כסות אמת!
ההתחדשות מחויבת המציאות היא. והוא מציין זאת בסוף השיר. לפיכך המשורר חש, שהוא חייב להגיע בכל עת עם מטען חדש.
כלומר — בשיר יש שיתוף פעולה בין האם לבן: היא תפרה את הכתונת, ובכך הסתיים פועלה. המשורר מקבל את הכתונת כמורשת וממנה הוא יוצר שירים ההולכים ומתרבים, שירים שמתחדשים — והכל בזכות עבודתה של אימו, שהשקיעה את לבה ואהבתה בחולצות האלו.
בפרק הקודם חשפנו צד אחר של הדרמה שמאחורי כתונת הפסים בשירת האחים. עד כה הבנו את פּשר הכתונת בשירת בלפור — ובפרק על ניתוח השיר 'ואין לי פותר' למדנו את ההבדל והתהום בין הכתונת שתפרה האם לחולצת בית הספר בשירו של הרצל חקק 'ואין לי פותר'. מה פלא, שהאחים פרסמו את משנתם במילים — 'כתונת הפסים כּציר חיינו' בכתב העת פסיפס — גיליון סתיו תשע"ד.
הכתונת היא זוהר–הזהות, שקיבלו כחותָם–תמיד מן האֵם:
בספרו החדש של בלפור חקק, "סולם הכלים השבורים" מופיעה כתונת הפסים של התאומים ככתונת של שליחות: כתונת הקודש של התאומים מקבלת משמעות כאשר היא נעטפת בחושן השירה:
אורים ותומים ותאומים/ בלפור חקק
תְּאוֹמִים נוֹלְדוּ בִּגְזֵרַת אוּרִים וְתֻמִּים.
נִגְזַר עֲלֵיהֶם מִלֵּדָתָם
לִהְיוֹת מִתְנַבְּאִים בַּמַּחֲנֶה, מְשׁוֹרְרִים
בְּמִשְׁפַּט הָאוּרִים וְהַצֹּפֶן הַתָּם
כּוֹתְבִים הֵם, מְאִירִים הַדְּבָרִים
נוֹתְנִים שִׁירִים אֶל חֹשֶׁן הַמִּשְׁפָּט.
שְׁכִינָה שׁוֹרָה עֲלֵיהֶם
אָרוֹן, כַּפֹּרֶת וּכְרוּבִים מִכָּל צַד.
חוֹקְקִים הֵם בָּאוֹתִיּוֹת שִׁירָתָם
בִּירוּשָׁלַיִם עִיר דָּוִד, כָּאן
הוֹלֵךְ אִתָּם, נֵר לְרַגְלָם
הַמִּשְׁכָּן
(מתוך: סולם הכלים השבורים, 2023)
שירֵי הכתונת של האחים חושפים את התהום החוצה מעין זהות חצויה; החום, האמונה, היזע והאהבה, את כל אלה, השקיעה אמא בכתונת. מול המורשת החמה הזו — יש מציאות זרה: קרירות, סתמיות, קיבעון של דפוסי מוסכמות בחולצת בית הספר. הניגוד בין הזהויות קיים תמיד, אך הציפייה היא אולי שהישן יתחדש והחדש יתקדש.
מעבר לפּרט, יש כאן היבט של הזרקור גם למרחב עצום של הבדלי תרבויות. התרבות המזרחית המיוצגת בכתונת הפסים שנושאת בחובּה אמונות עממיות, מסורת אתנית יהודית, מהווי המזרח, מנהגים, נוהגים, דרך חיים, לעומת החולצה האחידה של ימי בית הספר בארץ ישראל עם הפולקלור הארצישראלי המתפתח, עם המנהגים הצבּריים של ההיבט הציוני, שיש להתרגל ולהכיר אותו, בקיצור התנגשות בין תרבויות, שעלולה לגרום לבלבול במיוחד אצל הילדים ומחייבת מכורח המציאות הסתגלות. החולצה האחידה מייצגת את הישראליות הקונפורמית: כל בית ספר יש לו חולצה אחידה משלו, כל תנועת נוער יש לה חולצה אחידה, לילדי הקיבוצים חולצה אחידה: היה רצון בישראליות להיות "כמו כולם". קשת הזהויות נשכחה, והרי מי שבא לבוש כתונת פסים רצה להבליט את ייחודו, את החותם האישי שלו. מרתק לקרוא בהקשר זה את שירו של הרצל חקק בספרו 'השיר שלא שרו מעולם' — 2023 —'פּלאֵי הלידה התאוֹמית' — שם בעמוד 108. "כֵּפֶל רוּחָנִיוּת, שְׂפַת תְּאוֹמִים".
שער שירי המסתורין והסוד — הצד הגנוז בשירת התאומים
הקשר לסגולות ולקבָּלה:
מן הראוי לפתוח ולומר, שנגיעות מעולם הסוד והמסתורין, האמונה העממית, אמצעי הנבואה, והגדת העתידות, קמיעות מכוונות גורל ושומרות נפש וכד' היו להם לשני האחים התאומים. כבר מלידתם הם כוסו בקמעות, מחשש לשלומם והם מספרים תמיד שקשרו לרגליהם מצילות עד גיל שלוש, כדי להרחיק את הרוחות הרעות. אפשר לומר נגיעות של ממש; לא רק שחוו את עולם הקבלה והסוד, בין כותלי בית הכנסת, בפגישה עם חכמי הקבלה, גם לצורך קבלת סגולות ותרופת מרפא מחכמי הקהילה המקובלים, לא רק מהבית, מסגולותיה הייחודיות של אימם, אלא גם מהתעניינותם שלהם בקריאה ולימוד של מדפים שלמים של ספרי קודש ומחשבת ישראל, בספרית האוניברסיטה העברית שבגבעת רם בירושלים.
ההשקות הללו היו גם פיסיות וגם רוחניות. למשל בלפור כותב בשירו "השיר על אמי", בספרו 'ואז בקץ היוחסין' (1987).
"בִּקְדֻשָּה זוֹרָה הִיא מֶלַח רַךְ
עַל הַלֶּחֶם שֶׁהִיא אוֹפָה בְּיָדֶיהָ.
בְּיַלְדוּתִי פִּזְּרָה מֶלַח עַל בְּגָדַי
פֵּרוּרֵי מֶלַח לִשְׁמִירָה וְלִסְגֻלָּה
בְּיַלְדוּתִי קָשְׁרָה אִמָּא לְרַגְלַי מְצִלּוֹת
כְּדֵי לְהַרְחִיק שֵׁדִים וּבֶהָלָה.
בלפור גם מספר: נוסף למצילות, שנקשרו לרגליו, הוא הובא אצל המקובל חכם שאול פתיא וקיבל ממנו את הסגולה למרפא מצעקות הלילה, שפקדו אותו כילד: לחשים סודיים הכתובים על נייר, שיש לבולעם פיסית...
גם מציאות מסתורית זאת מופיעה בשירי הסוד שלו.
בשיר על בתי סיידוף הוא חושף את סודות השכונה —
השיר מופיע בספר "ירושלים אשר אהבנו", 2022:
"כָּל הַפּוֹעֲלִים הַמְּתַקְּנִים יוֹם יוֹם
אֶת בָּתֵּי סַיְדּוֹף
וּבְהוֹן אִתְקְרִיאוּ מַלְאֲכַיָּא
נִשְׁלְחוּ מִן הַשָּׁמַיִם לְתַקֵּן אֶת כֻּלָּנוּ
וְאֶת מָה שֶׁהָיָה.
רָזִין טְמִירִין הָיוּ מִתְגַּלִּים בְּבָתֵּי סַיְדּוֹף
לְיַד כָּל דֶּלֶת
הַמַּלְאָכִים הָיוּ מְחַזְּקִים אוֹתָנוּ בְּמַעֲשֵׂיהֶם
כְּשֶׁרוּחֵנוּ נוֹפֶלֶת
בשיר נרמזות מובאות מן הזוהר ו'פתיחת אליהו' הנקראת בהזדמנויות שונות. וכן תומתה של ילדות, שמוצאת ביטויה במחשבות הילד החושב את הפועלים למעין מלאכי שרת של שמַים, שנשלחו לתקן את עוויתות מעשי האדם, סודות נעלמים היו מתגלים בבתי סיידוף לפִתחה של כל דלת. דמותה של השכנה רוזה, המאמינה בתמימות מופלאה בלתי מתפשרת ברָזי העולם הזה ומסתוריו. ובכלל זה במלאכי שמים, שמחזקים את תושבי בתי סיידוף במעשיהם.
דומה ושונה נמצא גם בשירתו של הרצל למשל בשירו "בימת הנשמה", שחרית לנצח, עמוד 174 — הוא כותב:
".....שתי משוררות משׂחקות על הבימה./זו אחר זו עם התבשיל/בארשֶת נרגשת./זה תפריט הזִיכרון./מֹהַר המוֹרֶשֶת./אֵש בְּידֶיה כֹּוהנת גדולָה/ בִּקסמֶיה סבָתי מלַהֶטת, ואִמִי משְתַנה בְּקצֶב מוָ'אל ושונָה רֶטט/ שופָר בְּשֶקט./הלֶהבָה לַשָמַים תָּנועַ".
שוב הרצל מתאר תמונה שהוא רואה. הוא לא פעיל בהתרחשות אך הוא רואה ומבין אותה היטב. קיימת התרגשות מצד שתי הנשים, אותה חש הדובר בהתבוננות בהן כמו היו משדרות אליו תחושותיהן. המורשת! כוהנת גדולה! מעין רוח נבואית שורה בהן והן משדרות אותה אליו. בקסמיהָ היא מלהטת. והתוצרת אל השמים תעלה. כלומר אלוהים שועה למרקחת, שהן רוקחות שם. מרקחת פיסית המעלה רוחניות בנדבך שני. הם ספגו מאז ילדותם אווירה מיסטית זו.
בעוד בלפור נמצא בתוך האירועים עצמם בגופו ובנפשו ומשדר מבפנים אל החוץ (כלומר מתוך התרחשות האירועים), הרצל מתבונן מהחוץ אל הפְּנים ומקבל את המסר להעבירו הלאה מהפנים.
בהשאלה: מעין כהן ונביא, כהן איש המעשה והנביא איש הרוח.
שירת הסוד של הרצל
בחינת עולם הסוד והמסתורין בשירתו של הרצל מעלה את הרצל מעבר לתכנים הגלויים בכל שיר כמשורר נבואי הגותי או בעל הסוד! בהתבוננות בשירתו המאוחרת בספר "שחרית לנצח" נראה, שהסוד אופף שירתו או נובע ממנו כמעט בכל שיר ושיר. גם ערכי המילים שהוא בוחר לעצמו לא אחת מביאים רמז לסוד למסתורין. ואולי גם מרחיקים לאופקים נסתרים של היהדות.
כבר בפתיחת הדף הראשון של הספר "שחרית לנצח", בשיר "שירת הנפש" על דש הספר. המשורר מכניס אותנו לאווירה הקסומה המסתורית הסודית משהו:
מַה יָכוֹל הַלֵּב, עֵת דִבֵּר הַפָּלִיט
מֵאוֹתוֹ עוֹלָם. גַּם הַצְּלִיל נֶאֱלָם.
נֶחֱנַק הַשַּׁחַר וְלֹא הֵאִיר, אֵשׁ זָרָה
בּוֹ נָגְעָה לְלֹא מְתוֹם. וְהַלֵּב. וַיִּדֹּם.
הבשורה והשירה מגיעות אל המשורר מן הפָּליט — המשורר מקבל שליחות להנציח עולם, שנותר לפליטה.
ומיד בפתח הספר בשיר 'יהי שיר' כותב המשורר:
בְּרֵאשִׁית הָיְתָה בִּיגוֹנָהּ הַשִּׁירָה.
הָיָה הַדָּבָר. אֶבֶן בָּכְתָה בַּגֶּשֶׁם.
שִׁלְיַת מִלִּים מִתְּהוֹם מִדֹּמֶן נִקְרְעָה
רוֹחֶשֶׁת. רֶמֶץ אֹור נִדְרַךְ כַּחֵץ. בְּנֶפֶשׁ
הַשָּׂפָה פִּכְפּוּךְ נוֹצֵץ. וְחַד. בִּתְלַת מֵמַד.
מַיִם וּמַעְיָן וּמַבָּע. אֲבָל שְׁבוּרִים
הַכֵּלִים. וְלֹא נוֹדַע מַה בְּתוֹכָם.
סיפור בריאת העולם — מתחיל במלה "בראשית". מלָה אפופה סוד. האִם בראשית פירושה בהתחלה? או אולי בתוך הראשית — ומה "היה הדבר"? ובמאמר מוסגר הוא כותב: "ביגונה השירה".
שואל הקורא: למה ביגונה? למה בתוך הראשית? למה אבן בכְתה בגשם?
למה היה צריך לשלות מילים מתהום הנשִיה? מסְחי ורפש?
רֶמץ אור נדרך כחֵץ? היינו דימוי של אור לגחלֵי אש
וכן הלאה בשיר. (שחרית לנצח, עמוד 9).
בשיר "יקיציה למחוז פלאות" (עמוד 12) כבר הכותרת רוחשת פלא סוד:
גם מיקיצה, היינו פקיחת עיניים: התפקחות מחשֵכה אל פלָאיו של עולם.
וכבר הבית הראשון מעלה את הסוד והמסתורין:
הַאִם יֵשׁ כֹּחַ לִשְׁכֹּחַ
אוֹצָר שֶׁהָיָה כֹּה גָּדוֹל.
שואל הקורא איזה אוצר? מה מהותו?
וממשיך לקרוא:
מְיַחֵל הַלֵּב לָאוֹר הַתָּכֹל.
מה הוא האור התכֹל? מה מהותו? מה משמעו?
ובהמשך:
שָׁנִים אוֹזְלוֹת. לְלֹא נְבוּאָה, לְלֹא
נְחָלִים. וְהִנֵּה הַגַּחֶלֶת בְּשַׁחֲרָהּ נוֹצֶצֶת.
רוֹמֶצֶת. קוּם, הִנֵּה אֲנַחְנוּ כָּלִים.
כאן למֵד הקורא מה ההבדל בין הגחֶלת השחורה — והרמיצה שלה — והצחוק המר שגחֶלת האש נוצצת בּאוּדה השחור ואפילו רומצת.
וכאן הקשר לכותרת השיר: קום! הקץ, כי עוד מעט אפילו הכחול לא יהיה.
וכך בדפדוף בין השירים הסוד, הקודש, הנבואה וכך עולם המסתורין עולה.
למשל, בשיר "קדוּשה מבעד לשְכבות", עמוד 152—
שיר שמדבֵּר על העברית. אותה עברית, שהייתה בּקֶדם בּגדר פּליאה. והיא נוצרה מבּטן היקום (מזכיר את ירמיהו פרק א, 5: "בְּטֶרֶם אצורך (אֶצָּרְךָ) בַבֶּטֶן יְדַעְתִּיךָ וּבְטֶרֶם תֵּצֵא מֵרֶחֶם הִקְדַּשְׁתִּיךָ נָבִיא לַגּוֹיִם נְתַתִּיךָ"... והיא אכן שמֵימית בעיני הדובֵר: היא היא השׂפה האלוהית. היינו: קדוֹשה, כי אלוהים קדוש. וכך הלאה בשיר היפה הזה.
אך מושך אותי, לדוגמא, להביא דווקא שיר המדבֵּר ממרחק על תפיסת הסוד והאמונות העממיות באווירת הילדות.
השיר: "היטהרות הפיח, דו שיח", הרצל חקק/ 'שחרית לנצח' (עמוד 58):
היטהרות הפיח, דו שיח
אֵיזוֹ עִיר מִסְתַּתֶּרֶת
מֵאֲחוֹרֵי הַבַּיִת וְנִשְׁמָתוֹ הַהוֹמִיָּה.
אֵיזוֹ קְדֻשָּׁה נִגְלֵית בְּפָנֶיהָ חִוֶּרֶת.
מִבַּעַד לִתְפִלַּת הָאֲפִיָּה.
עִסָּה מִזְדַּכֶּכֶת בְּמַחֲמַדֶּיהָ. מַעֲשֶׂה
נִסִּים וְאֹדֶם. אֵשׁ קֹדֶש. מַה
יָפֶה מַרְאֶהָ. מִתַּמֶּרֶת כַּעֲנַן
אָבָק לָבָן. עַד הֵיכָן הַחֹמֶר
נָלוֹשׁ וּמָתַי יֵשׁ לַנְּשָׁמָה
מוּבָן. מִפְּנִימִיּוּת נִשְׁקָפִים:
הִנֵּה בִּגְדֵי הָאוֹפִים
לְבָנִים עֲנָנִים כְּבִגְדֵי הַכֹּהֵן
וְכִמְעַט מֵהַקְרָבָה נִשְׂרָפִים.
זֶה לֹא הַתֹּכֶן, כָּאן הַצֵּרוּפִים
יוֹצְרִים הֵיכָל שֶׁל קְדֻשָּׁה.
קְנֵי מְנוֹרָה הִלָּה בְּהוֹד הָעִסָּה.
עוֹלָם נֶאֱפָה. מַה הַדִּבּוּק בֵּין הַנְּשָׁמָה
לָעוֹלָם. מַה הַצֵּרוּף הַנֶּאֱמָן
בֵּין הַבָּצֵק לַזְּמָן. דּוּ שִׂיחַ בֵּין עִתִּים.
יְתוֹמִים רָאִינוּ פַּס אוֹר. אוֹת חַיִּים.
הַיַּלְדוּת נִסְתְּרָה מְאוֹתֶתֶת
נֹגַהּ מְנַצֵּחַ פִּיחַ. עֶרְגָּה. הַכֹּל
רֶתֶת, הִפְצִיעַ זְמַן שֶׁנֵּעוֹר בִּתְשׁוּקָה.
הֵן חַשְׁנוּ יָדָיוֹ.
וְהוּא לָשׁ וְשָׂח וְנָגַע.
שימו לב, עד להיכן יורד עולם הסוד והמסתורין, עד לפיחַ...הניצוץ יעלה מתוך הקליפה. והאירוניה המעלה בת צחוק אוחזת בנו כבר בקריאת הכותרת:
"היטהרות הפיח, דו שיח".
קסם של חרוז: פיח שהוא אפר מיטהר, ושואל עצמו הקורא: על מה הדו שיח?
יש דיאלוג בין השכבות, בין הניצוץ לבין הפיח....
כבר מבחינה ספרותית, הכותרת מושכת את הקורא הסקרן אל השיר!
תעלומה: איזו עיר מסתתרת מאחורי הבית ההומֶה חיים, ולמה היא מסתתרת?
והנה רמז ופרט, ותחושה, שהיא הנשמה בעצם בעלת הִילה של קדושה: האפייה
אף היא מעין תפילה, תפילה במעשׂ ולא בדיבּור.
גם האש היא אש קודש.
כך לפי הנראה, ראה הילד את האופים העושׂים במלאכה, והיום כמבוגר הוא נכנס לנעלי הילד, שהיה פעם ושואל:
עַד הֵיכָן הַחֹמֶר
נָלוֹשׁ וּמָתַי יֵשׁ לַנְּשָׁמָה
מוּבָן. מִפְּנִימִיּוּת נִשְׁקָפִים.
ושוב בעיניי הילד, האופים לובשים לבן — זה מזכיר לו את בגדי הכוהן —
כוהן — להזכיר איש המעשה לעומת נביא שהוא איש הרוח.
והנה משפט הסוד הגדול והאמונה העממית:
זֶה לֹא הַתֹּכֶן, כָּאן הַצֵּרוּפִים
יוֹצְרִים הֵיכָל שֶׁל קְדֻשָּׁה.
קְנֵי מְנוֹרָה הִלָּה בְּהוֹד הָעִסָּה.
כלומר תורת הסוד לא מורכבת מהתכנים שהם בעלי הקשר הגיוני, שווים לכל אדם, אלא מצֵירופי אותיות, שמעלים רזים וסודות ואותיותיהן קודש הן.
והבית האחרון מתקשר יפה לכותרת השיר, ההיטהרות של הפיחַ:
פס אור, אות חיים, נוגה, שעולה ומאיר מנצחַ את הפיח הרומץ. זמן חדש נֵעור ברֶתת וטוהר הילדות הנסתרת, הנעלמת, שכמו עבר עליה הכֶּלח כאילו מאותת בנוגַה. והמילה רֶתת (חִיל פחד) מעלה בקריאה גם את משמעות הרטט (הרעד) היינו הקדושה מכילה בתוכה גם רעד פיסי וגם יראָה.
כלומר: הכמיהה בשיר היא לנוגה, לזיו — האורות העולים מהדברים הקטנים, שהיו בימים הארוכים של הילדות. הילדות שלכאורה נסתרת אך מאותתת. לא עוזבת את הלב.
רואים, ששירתו של הרצל חקק — יש בה מן הקודש מן הנבואה ויש בה זיקה חזקה למורשת אבות ולילדות — ומעל הכול ההכרה התודעתית, שעלינו למשוך, לאחוז בכבלי העבר ולא לתת להם למוש מידינו אלא לאמצם ולהשתמש בהם כקשר ישיר בלתי אמצעי להווה — זו הדרך להביט לעתיד.
שירת הסוד של בלפור
מורשת הדורות אכן חלחלה לשירת האחים.
גם בלפור חקק עוסק בשיריו, כפי שראינו לא אחת, בַּקודש, בְּסוד ספרוּת הקבלה ובאמונה העממית, שחווה ממטעמיה בילדות. אכן הבנו, טעמי המיסטיקה והסוד הקבליים נספגו בו בילדות. פיסית היה צריך לאכול "גלולות נייר" עם פסוקים חסרי מובן לאיש ההדיוט והאמין, שהם גרמו לו להיות משורר. חוויה זו מתוארת בשירים שונים. לראשונה זה הופיע בשיר "צפונות" בספר "ואז בקץ היוחסין"— 1987.
והנה שיר מתוך "רשות לתיקון עולם" — 2016.
ניקח באותו הקשר, שיר על מסתורין וסוד המתייחס לאותו אירוע מילדותו שאכן ארע וקרה:
"את הקמעים הנסתרים בלעתי"/ בלפור חקק
יֶלֶד הָיִיתִי
וּבַלַּיְלָה כְּשֶׁיָּרַד הָאוֹר
הָיִיתִי צוֹעֵק בִּשְׁנָתִי
מִפַּחַד יָרֵחַ שָׁחוֹר
וְאָמְרָה אִמִּי אַל יֵהָפֵךְ
עָלֵינוּ אֹפֶל, אַל יִשָּפֵךְְ
עַל בֵּיתֵנוּ נַחְשׁוֹל שֶׁל יַם
וְלָקְחָה אוֹתִי
אֶל הֶחָכָם
כָּתַב הֶחָכָם קְמֵעִים, תְּפִלּוֹת
כָּתַב חָכָם שָׁאוּל פְּתַיָּא
סְגֻלּוֹת, הִשְׁפִּיעַ שֶׁפַע טוֹב נְהָרוֹת
מִלֵּא כָּל הָעוֹלָמוֹת וְהַמַּזָּרוֹת
ע"ב שְׁמוֹתָיו שֶׁל הַמֶּלֶךְ הָאָהוּב
כָּתַב צֵרוּפֵי אוֹתִיּוֹת טַל אוֹרוֹת
אֶת קְמֵעָיו הַנִּסְתָּרִים
יָצַקְתִי מִיָּדָיו מַיִם אֶל פִּי
פְּתָקִים מְגֻלְגַלִּים קְטַנִּים
מְגִלּוֹת מְגִלּוֹת בָּלַעְתִּי צֵרוּפָיו
לְהַצִּילֵנִי מִלִּילִית וְסַמָּאֵל
לְהַצִּילֵנִי מֵהֶסְתֵּר פָּנִים.
אָסַף הֶחָכָם רֹאשִׁי אֶל חֵיקוֹ
אָסַף קְמֵעָיו תְּמִימִים
אָסַף עַרְפִלֵּי מִדַּת הַדִּין
נָתַן לִי מְגִלּוֹת רַחֲמִים
יֶלֶד הָיִיתִי
וּבַלַּיְלָה כְּשֶׁיָּרְדָה חֲשֵׁכָה
רָפָא לִי מִן הַיָּרֵחַ
רָפָא לִי מִן הַדִּינִים
וּמָצָאתִי מְנוּחָה.
קְמֵעִים בָּאוּ כִּדְבָשׁ לְמָתוֹק לְתוֹכִי
וְאָמַרְתִּי אֶל אִמִּי:
אִם כֵּן לָמָּה זֶה אָנוֹכִי
השיר מתאר אירוע לפי הנראה טראומטי, שאירע לילד הקטן בלילה כשירד האור — בניגוד לספר בראשית בו עולה האור, כאמור — בדרך אלוהית —
וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים יְהִי אוֹר וַיְהִי–אוֹר. בראשית א' 3.
אותה שעה, כאשר ירד האור, הילד הקטן היה צועק מתוך שֵנה, מפַּחד ירח שחור.
למה ירח שחור?
באסטרולוגיה לירח שחור יש איכות מסוימת, יש מהאסטרולוגים, הטוענים שבשעה, שיש ירח שחור קיימת תחושה של חוסר יציבות. למשל: קשה לקבל החלטות, קושי בהבנה וכד' — לכן רצוי לא לעשות פעולות חיוניות חשובות בזמן של ירח שחור.
כדי למנוע צרות כמו נפילה של אופל על ביתם — וכאן האסוציאציה לספר יהושע:
"וַיִּצְעֲקוּ אֶל–יְהוָה, וַיָּשֶׂם מַאֲפֵל בֵּינֵיכֶם וּבֵין הַמִּצְרִים וַיָּבֵא עָלָיו אֶת–הַיָּם וַיְכַסֵּהוּ, וַתִּרְאֶינָה עֵינֵיכֶם, אֵת אֲשֶׁר–עָשִׂיתִי בְּמִצְרָיִם; וַתֵּשְׁבוּ בַמִּדְבָּר, יָמִים רַבִּים".
יהושע פרק כ"ד, 7.
וכן דימוי לצרה, שנופלת כנחשול ים —
אולי זו אסוציאציה "ממגילת ההודיות" —
"וְעָלַי קְהִלַּת רְשָׁעִים תִּתְרַגֵּשׁ וַיֶּהֱמוּ כְּנַחְשׁוֹלֵי יַמִּים".
כלומר: למדנו, שהאֵם, כדי להציל את בנה לוקחת אותו אל המיסטי: לא לקבֵּל מזור מהרפואה הקונבנציונלית, אלא לחכם המקובל. זאת אומרת, שהאֵם עצמה מאמינה בסגולות הקמע והאמצעים, שבאמונת הסגולות, הקמעות והניסים —
ואמנם החכם שאול פתיא שְמו כתב קמעים, ובהם תפילות סגולות להבראה ולשמירה מעַין הרע ומרוח רעה — ועל כך כתבתי בפרקי הפתיחה של קובץ זה.
הצירופים שנכתבו בקמע הם צרופי אותיות מתורת הסוד והקבלה, ששימוש בהן יכול להביא מזור והגנה מרוחות רעות ומזיקים. כך פועלת הקבלה המעשית.
ובהמשך — תיאור פעולת הקמעות הלכה למעשה; את קמעיו הסודיים הלא הטמירים והנעלמים הוא יצק מידי המקובל כמו מים אל פיו.
היציקה, מה משמעותה: זו אסוציאציה ליציקת השמן המופיעה 13 פעמים במקרא —
למשל, ויקרא "וַיִּצֹק מִשֶּׁמֶן הַמִּשְׁחָה, עַל רֹאשׁ אַהֲרֹן; וַיִּמְשַׁח אֹתוֹ, לְקַדְּשׁוֹ".
ויקרא ח' 12 —
וכאן תיאור התרופה בשירו של בלפור, ואנו שבים לסיפור שהופיע בפרק הראשון של ספר זה — לקשר בין הילד בלפור למקובל שאול פתיא, לדרכה של האם להציל את בנה מן הרוחות הרעות. הילד קיבל, כזכור קמעות:
"פְּתָקִים מְגֻלְגַלִּים קְטַנִּים
מְגִלּוֹת מְגִלּוֹת".
פתקים אלו הוא כילד בולע כתרופה, שיכולה להציל אותו מהשדים —
(ומזכיר פה את ראשי השדים לילית וסמאל) — והצלה גם מֵהֶסְתֵּר פָּנִים".
(גם בביטוי זה הקשר תנ"כי "וְאָנֹכִי, הַסְתֵּר אַסְתִּיר פָּנַי בַּיּוֹם הַהוּא, עַל כָּל–הָרָעָה, אֲשֶׁר עָשָׂה: כִּי פָנָה, אֶל–אֱלֹהִים אֲחֵרִים. דברים לא, 18.
בהמשך יש נימה של מעֵין הכרת תודה על פועלו של החכם שאסף
"קְמֵעָיו תְּמִימִים...... ערפִלי מִדת הדין" —
ועם כל זה נתן לו לילד הקטן " מְגִלּוֹת רַחֲמִים".
והסיום המבטיח והטוב: רָפָא לו ליֶלד — וכך בשיר:
"רָפָא לִי מִן הַיָּרֵחַ
רָפָא לִי מִן הַדִּינִים".
השיר מזכיר את הביטוי התנ"כי: "וַיִּצְעַק מֹשֶׁה, אֶל–יְהוָה לֵאמֹר: אֵל, נָא רְפָא נָא לָהּ", במדבר י"ב, 13.
הילד קיבל את הקמעים בברכה, הוא נרפא מהרוח הרעה שנכנסה בו —
וכאן מעין פואנטה לשיר, כאשר הילד שואל את אימו:
"אִם כֵּן לָמָּה זֶה אָנוֹכִי".
בהיפוך לאם התנ"כית האומרת: למה זה היה צריך לקרות דווקא לי! למה במקרה שלי נשתַנו אורחות נשים, ובאים עליי כאֵבים אלו. כאן הילד שואל את אימו, למה זה היה צריך לקרות לי? — והארמז התנ"כי: "וַיִּתְרֹצְצוּ הַבָּנִים, בְּקִרְבָּהּ, וַתֹּאמֶר אִם–כֵּן, לָמָּה זֶּה אָנֹכִי; וַתֵּלֶךְ, לִדְרֹשׁ אֶת–יְהוָה" — בראשית כ"ה, 22.
* * *
שער שירי ארס–פואטיקה — כוהני השירה
ארס–פואטיקה פירושה על פי הגדרה: "עיסוק האמנות בעצמה. ובתחום השירה אנו מדברים על שירה העוסקת במהותה וטיבה ובמניעיו של היוצר עצמו. בכותרת אחת — על "היוצר ויצירתו".
אַרס (בלטינית) אמָנות, פואֶטיקה (בלטינית) שירה.
להרצל ובלפור לא מעט שירים ארס–פואטיים. ננסה לבחון את שיריהם ולעמוד על ההתייחסות שלהם לשירתם.
הרצל לא מעט מדבֵּר על היצירה על העברית ועל מלאכת היוצר.
הנה שיר ארס–פואטי של הרצל — תיאור איך הוא יוצר את שירו — כך בקובץ 'שחרית לנצח':
ברכה לכוהן החיים/ הרצל חקק
"הִנֵּה אַתָּה נִצָּב
וְלֹא תּוּכַל עוֹד לְהַחֲשׁוֹת.
שָׂא יָדֶיךָ
וְתֵן לָעוֹלָם אֶת הַיֹּפִי בַּמִּלִּים,
אֶת הַפָּנִים הַקְּדוֹשׁוֹת.
שָׂא עֵינֶיךָ
אֶל הַחִיּוּת הַטְּהוֹרָה
יֵהוֹם בְּךָ הֵד תְּהוֹם, מִסֶּלַע נִבְרָא".
המשורר — הרצל חקק — ניצב אל מול פני הרעיון והדחף לכתוב: הוא לא יכול להכחיש זאת, כי הוא ככוהן בעל שליחות הנושא ידיו לברך את הקהל — והוא היוצר מברכם במילים ובשירו "את הפנים הקדושות".
מה מהות הפנים הקדושות?
פשיטא היא: הוא המשורר ניצב על מקומו ככוהן טרם מלאכתו, והוא נושא ידיו, מתקשר לכותרת כוהן לחיים. והכוהן מתקשר ללחם הפָּנים. את הלחם היו אוכלים בכל שבת על ידי משמרות הכהונה.
סלע שנברא הוא נוקשה, שלם, וניתן להניח שיצא מכּור ההיתוך, קרי: מעמקי האדמה אל פניה, מהיותו חומר גלם כלבּה עד התפרצותה אל פני האדמה והפיכתה לסלע, היינו: תהליך של התגבשות. גזרה שווה לגבי היוצר; מתהום הנשִייה של חדרי הלב מחד גיסא ותאי המחַ מאידך גיסא — הוא מרכז את חוויות ימיו ומגבש אותן לשיר מוצק כסלע. "יֵהוֹם בְּךָ הֵד תְּהוֹם, מִסֶּלַע נִבְרָא" — והמכשיר לבנייה הוא השפה העברית: "הַיֹּפִי בַּמִּלִּים".
בהמשך יש פיתוח הרעיון של הבית הראשון עם תערובת יפה של פסוקי ברכת הכוהנים בבית הכנסת.
לְהַאֲצִיל עָלֶיךָ כֹּהֵן הַשִּׁירָה.
יְבָרֶכְךָ בִּמְהֵרָה, יִשְׁמָרְךָ מִכָּל רַע.
יָאֵר פָּנָיו אֵלֵיךָ לְנַסּוֹת.
וִיחֻנֵךָּ מִמַּעֲמַקֵּי הַחֵן וְהַסּוֹד.
וְיָשֵׂם בָּתֵּי נֶפֶשׁ בְּיָדְךָ
הָרוֹחֶשֶׁת. הַנְּמַסָּה מִקֶּסֶם.
קַח אֶת הַחַיִּים
בְּבוֹאֲךָ אֶל הַהֵיכָל.
שָׂא יָדֶיךָ, נְעָלֶיךָ שַׁל.
אֱחֹז בְּסֻלַּם הָאוֹר. תֵּן לַמִּלִּים
לְהָסִיר מִכְשׁוֹל.
אַתָּה כֹּהֵן הַסְּנֶה
צְעַק בְּקוֹל.
כוהן הסנֶה או כוהן השירה מסיר נעליו מרגליו בעומדו ניצב בהֵיכל השירה. שהיא בבחינתו קודש. 'סולם האור', רמז לסולם המלאכים הקדוש שראה יעקב בחלומו.
על המשורר להיות בטוח ביכולותיו: הוא הוא כוהן הסנה, ואין להסתיר זאת, אפילו יש לצעוק זאת בקול.
*
ונעבור לשירת בלפור חקק —
שיר ארס–פואטי על השירה:
השיר: "זאת השירה" מתוך הספר רשות לתיקון עולם — עמוד 238.
זאת השירה/ בלפור חקק
הִנֵּה לְפָנֶיךָ זֹאת הַשִּׁירָה
הִנַּחְתִּי מִנְחָתִי לְפָנֶיךָ
שִׁירִים שִׁירִים.
שֶׁתַּעֲלֶה מִנְחָתִי לְפָנֶיךָ
שֶׁתַּתִּיר צְרוּרִים.
וְאִם חוּט הַשָּׁנִי בָּהֶם נִכְתַּם
רְפָאֵם מִצָּרַעְתָּם.
וְאִם מָרִים הֵם בְּפָנֶיךָ
רְפָאֵם כְּמֵי מָרָה.
הִנֵּה לְפָנֶיךָ זֹאת הַשִּׁירָה.
הדובר בשיר — הוא היוצר — רואה בַּשירה מתנה.
בתמונה שבשיר הוא כאילו עומד בפני יוצרו שנתן בו את הכֹּח ליצור שירה ומניח את מתנתו לפניו. ומכריז:
"הנה לפניך זֹאת השירה".
זה מזכיר את הביטוי "זאת הברכה" מהתורה:
"וְזֹאת הַבְּרָכָה, אֲשֶׁר בֵּרַךְ מֹשֶׁה אִישׁ הָאֱלֹהִים–אֶת–בְּנֵי יִשְׂרָאֵל: לִפְנֵי, מוֹתוֹ" —
דברים לג, 1.
אם נקשר את האסוציאציה למקור השיר, נבין, שהשירה הזאת באה, לא סתם ככה, אלא בשל ברכה, שנתברך בה היוצר ורעיון זה בהחלט מתקשר לרעיון שירי הסוד והמסתורין, בהם המחבּר בולע קמיעות של תקווה.
הדובר שמביא את מנחתו מְקווה, שהיא "תַעלה" — כלומר, תמצא חן ותתקבל בעיני הגבורה — ומכוח זה בהחלט גם על ידי שאר האנשים — ושתישאר בחיים לעַד.
או בשירת השיר "שתתיר צרורים", כמו שהיינו אומרים: "תהא נשמת השיר צרורה בצרור החיים": בהשראת הפיוט "אנא בכוח": אנא בכוח גדולת ימינך...תַּתיר צרוּרה.
השמירה על השירים תהיה בכל מחיר, גם אם הם יפָּגעו יש להצילם, ואם חוט השני בהם נכתם:
אסוציאציה לרחב, שתלתה חוט שני בחלונה כדי שיזהו אותה, והיא תינצל —
ולא תיפגע.
"הִנֵּה אֲנַחְנוּ בָאִים, בָּאָרֶץ; אֶת–תִּקְוַת חוּט הַשָּׁנִי הַזֶּה תִּקְשְׁרִי, בַּחַלּוֹן אֲשֶׁר הוֹרַדְתֵּנוּ בוֹ, וְאֶת–אָבִיךְ וְאֶת–אִמֵּךְ וְאֶת–אַחַיִךְ וְאֵת כָּל–בֵּית אָבִיךְ, תַּאַסְפִי אֵלַיִךְ הַבָּיְתָה" (יהושע ב 18).
אז אם חוט השני המבדיל והמציל נכתם — יש לנקותו מהכתם ולהחיות את השיר — וכדברי המשורר:
רְפאֵם מִצרעתָם —
כמו שנאמר: "אֵל נא רפא נא לה" — על צרעת מִרים, והן עם משה, שנרפא מצרעתו.
ברקע נמצא גם הסיפור של מרים, וסיפור התלאות במדבר. המשורר מבקש: רְפָא אותם כמו בהיות בני ישראל במדבּר במקרה מֵי מָרה.
זאת היא שירת אֱנוש, שירת היוצר, ואף היא עלולה להיות לא מושלמת וטעונה תיקון. בדיוק כמו שהיוצר אף הוא אינו מושלם, ולפעמים טעון תיקון. כל תהליך היצירה נתפס כתהליך של תיקון.
ומכאן אני מבקש לדון בשיר אחר של הרצל — שיר ארס–פואטי, שמבקש ללקט את החלקים והשברים — ולנסות לבנות מהם שלמות, לבנות שירה, להבין מאין צומחת השירה.
והנה דוגמה מובהקת לשירה ארס–פואטית:
האם יש עולם/ הרצל חקק
מתוך: "שחרית לנצח" — 2016 — עמוד 308.
הכותרת שואלת 'האם יש עולם?' — הקורא שואל; על איזה עולם הוא מדבר, למה הוא מתכוון? והנה דוגמה איך כותרת של שיר מזמנת את החידה המוצבת לקורא אשר נמשך אל השיר להבין ולמצוא את פתרונה.
נוסח השיר: האם יש עולם /הרצל חקק
מתוך הספר 'שחרית לנצח' עמוד 308
הוֹלְכִים בֵּין הַמִּלִּים
נוֹדְדִים וְשָׁרִים, נוֹדְדִים וְתוֹעִים
הִנֵּה עוֹד מְשׁוֹרֵר הוֹלֵךְ, וְזֶה שִׂיחוֹ
הִנֵּה הֵם קְרֵבִים אֵלָיו, זֶה הָאִישׁ
הָרוֹאֶה, זֶה הַקּוֹשֵׁר חוּטִים בֵּין לֶב אָדָם
וֶאלֹהִים.
הוֹלֵךְ בַּדְּרָכִים, מְלַקֵּט מִלִּים, מְלַקֵּט מַרְאוֹת
מִנַּיִן יָבִיא חוּטִים, הֵיכָן חוּט
שָׁנִי וְהוּא חָשׁ בּוֹדֵד וְשָׁבוּר, בּוֹדֵד וְנֶעֱטָף
וְעָנִי.
הוֹלֵךְ אֲנִי וְיוֹדֵעַ כָּל מִלָּה נִכְתֶּבֶת
עֵט הַבַּרְזֶל שׁוֹטֵט, שׂוֹרֵט בִּי וְחַי
כָּל הַמְּצִיאוּת מִחוּץ לִי, הַאִם יֵשׁ עוֹלָם
מִחוּץ לְשִׁירַי?
היבטים צורניים–תוכניים — השיר 'האם יש עולם':
הכותרת שואלת, האם יש עולם? הקורא שואל; על איזה עולם הוא מדבֵּר, לְמה הוא מתכוון? והנה דוגמה איך כותרת של שיר מזמֶנת את החידה המוצבת לקורא, הניצב לפני חידת השיר ומבקש להבין ולמצוא את פתרונה.
הפתרון הוא הפואנטה של השיר. היינו, השורה האחרונה המתקשרת לכותרת ועונה דרך שאלה רטורית "האם יש עולם מחוץ לשירי"? כלומר, עולמו של המשורר, הרצל חקק חושף את שירתו. שירתו מביאה את חוויותיו, את הלכי רוחו, את העולם החיצון שמקבל את ממדיו.
הנה האור הנוצץ בפנימיותו של המשורר, האור בוקע לגלות את עולמו הפנימי.
אין ספק שהשיר הוא שיר ארס–פואטי.
'הולכים בין המילים' — אנלוגי להולכים בין הטיפות —
מי? המשוררים. המילים, האותיות העבריות, כאילו סובבות להן. והם — המשוררים, הולכים ביניהן. ההליכה — מה משמעה — חיפוש כמו הנווד התר את הארץ, הולך עם תרמיל חוויותיו על שכמו, ומקל נדודיו קרי העט בידו. מסע נפשי. הכותבים תועים בים החוויות ומילים סביבם. תיאור פנטסטי של האוצר הבלום הגודש את עולמו של המשורר — והוא כותב, לוקט את הנראה לו אל עולמו הפנימי ומעבּד אותו לכדי שיר. לוקטים — רמז או אנלוגיה לאנשי בראשית שנקראו לָקטים שהיו מלקטים, שהיו אוספים ומלקטים מזון מצמחי הבר שבשטח.
כך המשורר, מלקט מילים. מלקט מהבּר בשטח חוויות, שואב העוללות התואמות לו ולעולמו שלו. החוט הוא לשזירת עמוד השידרה בשיר, והוא שואל גם מנַין יביא חוטים? והיכן חוט השני? החוט הנמשך כלל תקווה מוארת; גם של השיר וגם המשכיות שירת חייו שלא נגמרת. בתקווה גם שלא תיגמר. החששות לחסר, לאובדן, לשִכחה, לאיבוד הרצון וכו'. הם המביאים את המשורר למצב של בדידות נפשית, שבר נפשי, מהחשש מה יהיה אם לא... אך גם הידיעה, שאתה משורר נבדל מהאחרים, אתה חי בעולמך שלך, יש בה בשליחותך משום תעודת עניות משום המגבלה שלך כלפי העולם החיצון.
וכמו טון מוביל, מחשבה זו מביאה את המשורר לאותה שאלה רטורית, שקשרנו אותה עם כותרת השיר "האם יש עולם מחוץ לשירי"?
אם נעלה עוד שלב אחד קדימה הינו לרובד השני — תִשָאל השאלה: האם אני הוא הציר — וכל שנע סביבי הוא עולמי שלי? וברובד שלישי תישאל השאלה: אם יש עולם אחר חיצוני, שונה, אולי, מאשר עולמו של האמן? של המוסיקאי, שכל עולמו היא המוזיקה, ודרכה הוא רואה את העולם החיצון? או יש עולם אחר מחוץ לעולמו של המשורר, שרואה את העולם החיצון דרך משקפיים של משורר?
אלו השאלות של הפואנטה של השיר, שהמשורר מעלה. והתשובה היא ברורה,
כי השאלות בשלושת הרבדים שלהן רטוריות.
* * *
שער שירי ירושלים — המולדת הרוחנית
שני התאומים, הרצל ובלפור חקק, הם תושבי ירושלים ואהבתם לעירם מוצאת את ביטויה בלא מעט משיריהם בספריהם השונים. כל אחד מביא ומביע את דבֵקותו וחיבתו לעיר בדרכו שלו בשיריו. ושוב באים לידי ביטוי השׂפה העברית הישנה והמתחדשת, זיכרונות העבר ורמזים מן התפילה ומסורת ישראל כגורמים משותפים לשניהם בשירתם.
ירושלים האהובה של הרצל מצטיירת בעיניו עם הטוב שבה וגם עם הפחות טוב שבה. כריאליסט בן העיר הזאת הוא לא שוכח את הפצעים שנפערים מדי פעם בעיר הזאת האהובה, אך שְׂבעת דמים ולא מעט הֶרג.
בשיר 'בואי כלה' (הזמן הגנוז, עמ' 80) הוא כותב:
"אהוב וזכור בדיבּור אחד" (שיבוץ מתוך הפיוט: לכה דודי).
"לכאב, לפצע, לגעגוע מיוחד".
וסיום השיר כל כך עצוב — אך שוטח בפנינו את האמת הקשה:
"וכשֶראיתי דָם בַּהיכל, בשוָקים, עַד עלָטה
פנֶיה דמוּעים אל ההוֹלכים לִקראתָה, וּבאו
נגעוּ בּי בַּדֵי החֻפָּה, קרעֵי המפָּה
מֵרֹאש, מקֶדם, ואֵין לָה מְנוחָה
בּשַבָּתָה".
גם ביום השביעי המיועד למנוחה, גם כאן אין היא שקטה, זו העיר.
וכן גם בשיר 'בואי כלולה, ירושלים' ('הזמן הגנוז' עמ' 81).
כבר בפתיחה ירושלים לא במיטבה:
"לקרָאת פנֵינו תבוֹא הכַּלָה
גופָה מצֻלָק שפתֶיהָ שָנים
חושֶקת, שָנים נאנֶקת".
גם כאן ירושלים מסכֵּנה, רוגשת, לא מוכנה להינחם, לא מוצאת לעצמה מנוחה. היא כולה פחד, עדיין אורבים לה, מבקשים להפריע מנוחתה.
הדובֵר המרחם על העיר בּא בקריאה נואשת לאנשי האָרץ:
"לכוּ לקראתָה.
שִמְרו על זכרונותיהָ, על חומותֶיהָ.
זִכְרו חלומהּ, יִחומָה תשוּקתָה".
ירושלים של געגועים וגאולה
נעבור לשנת 2016 — לספר 'שחרית לנצח', ונראה שהרצל בשיריו עדיין מתייחס לירושלים כמות שהיא, אך באהבה רבה ובתקווה לטוב. הנה בשיר "זוהר, גאולה מתגעגעת", שחרית לנצח (עמוד 255).
זֹהר גאולה מתגעגעת/ הרצל חקק
תֶּבֶן וְעֹנִי וּמְסִירוּת
אוֹהֲבִים, עַד לְמַעְלָה
וְעַד לְמַטָּה
וְעַד נִשְׁמָתָהּ
לְבַקֵּשׁ רַחֲמָיו, עַל עֲלִיבוּתָהּ, עַל זֹהַר
מַלְכוּתָהּ שֶׁלֹּא
בָּטֵל בְּשִׁשִּׁים
אֲבָנֶיהָ אֵלֵינוּ, סִפּוּרֶיהָ
מִשְׁתַּחֲוִים, דּוֹרוֹת
עֲנָוָה וּקְדוּשָׁה עֲנָוָה וּקְדוּשָׁה
מִכָּל הָעוֹלָם
וַעֲלוּבַת נֶפֶשׁ כָּל כָּךְ
לִישׁוּעָה. עֶרְגָּה כְּרוּיָה לְהֶמְיָה
עַתִּיקָה. וּבָא בָּהּ הַשֶּׁקֶט. לְאוֹתוֹ
קַרְטִיב מָתוֹק. מִתְּהוֹם לוֹקֶקֶת.
תְּשׁוּקָה קְדוֹשָׁה מֵרָחוֹק. תּוּת וָנִיל
נִשְׁבַּעַת. לְתֹף יָם נֶחֱצֶה
עַד קְצֵה הָרַעַד. מִתְגַּעְגַּעַת.
מְחַכָּה בִּרְחוֹב נְבִיאִים וְאָנוּ לָהּ בּוֹכִים.
רוֹאָה אַתְּ, חִלִּינוּ לָךְ בַּת מְלָכִים.
נָמַס הַקֶּרַח, חַיֵּי עוֹלָם מְחַכִּים
בַּשַּׁעַר. הַקֶּשֶׁת נִמְתַּחַת וְנִקְרַעַת.
וְאַתְּ עוֹד מִתְמַהְמַהַת
בהשראת הפסוק מישעיהו: "עֲנִיָּה סֹעֲרָה, לֹא נֻחָמָה; הִנֵּה אָנֹכִי מַרְבִּיץ בַּפּוּךְ, אֲבָנַיִךְ, וִיסַדְתִּיךְ, בַּסַּפִּירִים (ישעיהו נ"ד, 11). כנביא קדמון מרחם הדובר–המשורר על העיר הענייה, שֶכּולה "תבן ועוני ומסירות".
בהזדהות אין קץ הוא מבקש רחמים על עליבותה. ואל נשכח את הכתוב בסידור התפילה: "רַחֵם עַל צִיּון כִּי הִיא בֵּית חַיֵּינוּ וְלַעֲלוּבַת נֶפֶשׁ תּושִׁיעַ בִּמְהֵרָה בְיָמֵינוּ".
האהבה עַד למעלה ועד למטה אפופה בקודש, שכן אהבה זו מזכירה את חלום יעקב:
הוא ראה מלאכים עולים מעְלה בסולם, ואחר כך יורדים. זה מעמד של קדושה: המקום הוא שער השמַים, הוא קדוש — ולפי אחד הפּירושים הועבר שער השמַים לירושלים: הוד מלכות לָה לירושלים.
היחס מורכב: הדובר מרחם עליהָ — מצד אחד היא ענוָה וקדושה, ומצד שני עלובת נפש כל כך. אנו רואים מראֶה מיוחד — חדש מול ישן. סממנים מייצגים של העיר כוללים ימי קדם וימי הווה: קרטיב מתוק וגלידה תוּת וניל מהעת החדשה — ואלה מתמזגים עם תוף מרים בשירת היָם, שנחצה כנֵד נוזלים מקדם.
זו ירושלים של המשורר, כאילו מחכָּה היא ברחוב נביאים. כסמל לתקווה נבואית המיוחלת להתגשֵם, לטוב יותר, לשקט יותר, השיר מייחל לשלווה ולגאולה.
אבל מאורעות החיים לא מאפשרים זאת, ומי כמונו בני הדור הזה יודעים זאת: הקשת כביכול נמתחת ונקרעת, והיא עוד מתמהמהת.
*
ירושלים של בלפור חקק גם היא אהובה, גם היא מרכזית בחייו, כמו אצל אחיו. גם בשירתו מתוארת העיר בנופים ובמוצגים שזכורים מן הילדות:
אם הרצל כתב על טחנת הקמח של מונטיפיורי, בלפור כותב על חנייה קִצרת מועד ברחוב 'חיי אדם' או על שעון הצל ב"זהרי חמה" שבמחנה יהודה, מול תחנת המשטרה.
גם הרצל וגם בלפור זוכרים את החיים "הקטנים" בימים הארוכים בירושלים של בתי סיידוף. אך בהבחנה דקה ניתן לראות, שגם בשירי ירושלים, הרצל יותר חזותי ויותר רציונלי: הוא מסתכל על ירושלים כמו על ספר הפתוח לפניו: רואה את השְכול, את הפיגועים, את הנרצחים, ומאידך גיסא הוא חש את הכמיהה לירושלים של פעם. העֶרגה מגיעה עד ימי התנ"ך. בלפור ממחיש בשיריו יותר את הרגש: הוא חי את ירושלים מבפנים ובא אליה בכמיהה לכל חלקיה, עד הפרטים הקטנים.
בית זהרי חמה מקור השראה לתאומים בשירתם
כבר בשיר הפותח את מחרוזת שירי ירושלים של מעלה, בלפור חקק מעלה את החיוך על שִׂפתי הקורא. הוא כותב, שאחרי המזבלה הגדולה שבכיוון מזרח העיר נמצאות כל המשאלות הכמוסות, שם נחבא כל היופי המופלא של העיר.
הוא כותב זאת בשיר "יופי" מהספר שלו "זריחה בין הזמנים", עמוד 57.
"דַקה הליכָה מכּאן, לכווּן מזרָח
בירושלים מֵאחורֵי המזבּלָה הגדולָה
נמצאות כָּל המשאלוֹת הכּמוּסוֹת
נֶחבּא כָּל היֹפי המֻפלא"
ואנו תוהים: נזכּרת כאן מזבּלה גדולה: אולי רמז לשער האשפּות?
משאלות כּמוסות, מה משמעותן. משאלה כּמוסה היא אחד המוטיבים המאפיינים את הסיפור העממי. והעממיות, הארציות, הן מתכונותיה היפים של העיר הנחבאת ביופיה אל הכֵּלים. ירושלים כֹּה נעלה היא, שאפילו אם יש מזבלה בירושלים, עדיין יש בגנזיה רז, היא צופנת סוד ויופי, כיוון שהיא מצויה בירושלים.
בשירו "ירושלים עולה" (עמוד 59).
מזכיר בלפור חקק את ירושלים של מטה:
"עיר המֵתים של ירושָלים". וכך כותב המשורר:
"בחפירות ארכיאולוגיות בירושלים האחרת
יש תגליות לעִתים בשְׂדות המֵתים.
ושם הם מוצאים חניתות וחֲרבות שֶלא היו אִתים".
רמז לישעיהו: "וְכִתְּתוּ חַרְבוֹתָם לְאִתִּים, וַחֲנִיתוֹתֵיהֶם לְמַזְמֵרוֹת–לֹא–יִשָּׂא גוֹי אֶל–גּוֹי חֶרֶב, וְלֹא–יִלְמְדוּ עוֹד מִלְחָמָה. ישעיהו פרק ב', 4.
כלומר, היו קְרבות! ירושלים עברה במשך הדורות מלחמות של כובשים, שרצו אותה תחת שלטונם.
בשירו 'חניון חיי אדם' — עמוד 62 — מזכיר בלפור חקק את החניון שבמקום:
"יֵש שֶלט מרַגֵש
חַניון חיֵי אדָם".
השיר כתוּב באווירה משעשעת, היתולית, עם אזכּור מהתורה.
יש בשיר אֶרמז לכניסה לגן עדן עם החרב המתהפֶּכת, שגירשה את אדם וחוה משם: ויְגָרֶשׁ, אֶת–הָאָדָם; וַיַּשְׁכֵּן מִקֶּדֶם לְגַן–עֵדֶן אֶת–הַכְּרֻבִים, וְאֵת לַהַט הַחֶרֶב הַמִּתְהַפֶּכֶת, לִשְׁמֹר, אֶת–דֶּרֶךְ עֵץ הַחַיִּים, בראשית ג', 4.
בשיר "החֶרב המתהפכת" — החרב היא ביד השומרים: מי שלֹא משלם בעבור החַניון נשלח אל משפט השמַים: "אל כֵּס יה".
"כס יה", לפנינו שיבוץ חלקי מהמשפט "כי יד על כֵּס יה" מהתורה.
"ואל הֲדומָיו": הביטוי לקוח מתפילת הסליחות, מהשיר "בזוכְרי על משכּבי" (זָכְרִי עַל מִשְׁכָּבִי, זְדון לִבִּי וַאֲשָׁמָיו. אָקוּמָה וְאָבואָה, אֶל בֵּית אֱלֹהַי ווַהֲדומָיו.
"פֵּרעון נחלתו" — כאילו ה' הוא עכשיו נחלָתו מתפילת אל מלֵא רחמים.
והסיום כחותֵם למעשה —
"כל מעשֶׂיךָ שם בַּספר נכתָבים".
השיבוץ הוא מהמשנָה: וְכָל מַעֲשֶׂיךָ בַּסֵּפֶר נִכְתָּבִין: פרקי אבות א, 2.
והשיר מסתיים במשפט: 'ואַתה מה לךָ נרדָם'.
לפנינו אִזכּור לפּיוט — "בן אדם, מה לך נרדם, קום קְרא בתחנונים",
מתפילת הסליחות.
דוגמה לגישתו של בלפור חקק אביא בציטוט שיר שלו, "מחזור ירושלים" —
מן הקובץ "זריחה בין הזמנים" — עמוד 58.
מחזור ירושלים/ בלפור חקק:
יֵשׁ שְׁעוֹן צֵל בְּ"זָהֳרֵי חַמָּה"
יֵשׁ שְׁעוֹן צֵל בְּ"שַׁעֲרֵי חֶסֶד"
וּבֵינֵיהֶם מְרוּצַת הַזְּמַן
נִדְחֶסֶת
חוּט דַּק עוֹבֵר
חוּט שֶׁל מִסְתּוֹרִין
בְּהָנֵץ וּבַזְּרִיחָה בֵּין עַרְבַּים:
תִּקְוַת זְמַן יְרוּשָׁלַיִם.
יוֹבְלוֹת יְרָחִים כְּעָשָׁן נִמְלָחִים
וְעַל הַחוּט הַדַּק הַזֶּה אָנוּ מְהַלְּכִים
שׁוֹמְרִים עַל שִׁווּי מִשְׁקָל בְּפִשּׁוּט יָדַיִם
לוּלְיָנִים אָנוּ
שֶׁל מִלִּים וְשׁוּרוֹת
לוּלְיָנִי יְרוּשָׁלַיִם
לוּלְיָנִים יְהוּדִים
מִכָּל הַדּוֹרוֹת מֵאַיִן
עַד לְאָן
לוּלְיָנֵי הַזְּמַן.
"זהֳרי חמה" — להזכירכֶם: בית כנסת הנושא את שְעון השמש (שעון הצל)שברחוב יפו בואך מחנה יהודה — ובאותו בנין למַטה, נושק לרחוב, מתחת לשעון, בית הכנסת "זהֳרי חמה" — המשורר מדמיין לעצמו מעין חוט דק מסתורי, שבּו
נדחסים כל אירועי הזמן החולף מימים יָמימה ועד עכשיו, ועד בכלל — כולם ברצף
אחיד מהנץ החמה ועד דמדומי השמש עד דעיכתה. ובכל יום שבין אותם זמנים זרם השעות הוא תקוותה של ירושלים, היינו כל יום מקווה היא לטוב. הכול נדחס בין שעון השמש של 'זהֳרי חמה' ושעון השמש של שכונת 'שערי חסד'. (אגב, זלדה גרה בשנותיה האחרונות ב'שערי חסד').
כאמור:
"בהָנץ ובַזריחָה בין ערבַּים
תִּקוַת זמן ירושָלים".
על חוט המסתורין הדק אנו תושבי העיר "מהַלכים כלולְיינים על חוט". מהַלכים, רוצה לומר משתדלים לשמור על שווי משקל ולא לפּול. כי בירושלים יש אווירה היסטורית, אווירה מטאפיזית, וצריך שיווי משקל כדי לשׂרוד.
ואנו המשוררים מעין לוליינים של מילים ושורות. השורות מעֵין החוט הדַק תרצו שוּרות השיר, שעליו אנו מהלכים במילים ושִירות.
אנו לולייני הזמן. היינו: כל דור ודורשיו, כל דור ומשורריו — ובכל תקופה יש לשמור על האיזון לבל נפּול. יש לתאר בשירים את האֱמת המתרחשת בעיר כהלכָתה. והכול לעשות בהליכה על חבל דק, פן ניפול אל התהום...
*
הרצל חקק בשירתו רואה במבּט חד את האֱמת הזועֶקת מהקיר. הוא מתאר את העיר הפצועה הרמוּסה, במצב הקיים, בשל אויבינו המתנכּלים לנו, וזה כּואב לו.
בלפור חקק רואה אחרת: הוא חי את 'סינדרום ירושלים': הוא נוטה לראות את הדברים הקטנים שבעיר, פרטים שמאירים את ההיסטוריה המקומית.
אבל המשורר חש את המתח ההיסטורי. כך בשירו על הזמן, שנדחס על חוט מסתורי בין שעוני הקיר בחניון שבעיר. המבטים מתחלפים: מצד אחד מבטו של המשורר הרצל חקק המשקיף מבחוץ על ההתרחשויות —
וממול ניסיון של בלפור חקק להיכָּנס פנימה ולהאיר בעֶזרת הדברים הקטנים את המרחב ברדיוס הפנימי של העיר.
ברור שיש בכך נימה של "אני מאשים" — כעס וכאב עמוק: כואב למשורר עד למאוד. כנביא אמת הוא חש את מצוקת האומה.