מאת: נעמי גוטקינד
מתוך: אתר הצופה, 1993
חשיבות של שירי משפחה. יחס דו ערכי של הכותבת לשימוש של המשורר בספר הזוהר.
"מספיק שנים זיהו אותנו כתופעה: כאחים – התאומים- המשוררים, עכשיו אני רוצה שישפטו אותי לבד, בלי שישוו אוטומטית את שיריי לשיריו." כך, בנועם אבל בנימה חד משמעית, אמר לי השבוע בלפור חקק, עם צאת קובץ שיריו החדש "אגדת הדבש המר" (הוצאת שלהב"ת) ,והוסיף: "במרבית הופעותינו הציבוריות נדמה היה כאילו לא מקשיבים למה שבפינו אלא מתמקדים בקוריוז של עצם היותנו. אמנם טיפחנו את התאומיות שלנו מגיל צעיר, ויש גם דמיון בכתיבתנו כי צמחנו על ברכי אותו עולם תרבותי, אבל החלטתי שהגיעה השעה שיאזינו לי בנפרד".
אגדת האחים חקק היא ארוכת ימים והחלה בעצם כאשר התאומים הזהים הללו התקבלו יחדיו ככתבי נוער, (בגיל 10) ל"מעריב לנוער". האגדה הצמיחה כנפיים כאשר בגיל 17 נבחר בלפור לחתן התנ"ך העולמי ואחיו הרצל – לסגן חתן התנ"ך העולמי... למיוחדות, כפי שמעידים שמותיהם, נבחרו מבטן ומלידה. הילדים בעלי השמות המחייבים בלפור והרצל גם שלחו לבטאונים שונים שירים וסיפורים במשותף. לא שכתבו יחדיו, מדגיש באוזניי בלפור שוב ושוב, הם כתבו איש לעצמו, אבל שלחו יחד.
לקובץ שיריהם הראשון קראו כמובן "במזל תאומים" והוא יצא מיד אחרי שירותם הצבאי. את שיריהם הדפיסו בו לסירוגין: שיר הרצל , שיר בלפור. אחר כך יצא הקובץ "אורות האהבה" שהיה מחולק לשניים: חטיבת שירה של אח אחד וחטיבה שניה של תאומו. אבל הקוראים התבלבלו וגם כשרם עברון ראיין אותם בטלוויזיה, שאל: קראתי את שיריכם המשותפים ואינני מבין איך ניתן לכתוב שירה בשותפות, והתאומים הנבוכים נאלצו שוב להסביר שהם כותבים איש לעצמו ורק מדפיסים במשותף.
ספרם השלישי, היה בעצם צמד ספרים שיצאו בד בבד: "יער כלולות" של בלפור, ו"אם נילקח מן השקט" של הרצל. כשהגיעו לגיל 29, גילו להם ההורים סוד כמוס: הולדתם המשותפת נתפסה כגלגול חדש של שני האחים של אמם שנרצחו בפרעות תש"א בבגדד והם אפילו לא ידעו שהיו להם דודים.
הגילוי יצר הלם שהחזירם לשורשיהם, לעברם המשפחתי, ואז כתבו שוב שתי יצירות שהופיעו במקביל: "ואז בקץ היוחסין" של בלפור ו"תעודה נשכחת" של הרצל. הפרעות בעירק, מסורת קהילת בבל, ענות הוריהם כעולים חדשים בישראל של שנות ה50-, כל אלה מצאו ביטוי בקבצים ההם בעוצמה מפתיעה. לפני שנה, שוב ערכו התאומים הופעה משותפת, הפעם בשירים פוליטיים – יהודיים, נושא שלא נגעו בו קודם. הקובץ של בלפור נקרא: "שירי מולדת", וזה של הרצל "כתובת על קיר בוער". במרוצת השנים אף חתמו את שמותיהם במשותף על ספרי ילדים, כ"כרמלה נדמה לה" ועל מחקרם הספרותי "פרקי ברדיצ'בסקי". והנה (סוף , סוף?) – הופעת יחיד.
טבעי ששאלתי את בלפור: ואחיך ידע? כמובן ענה מיד, הוא גם עבר על שיריי ותיקן פה ושם ניקוד או כתיב. חזרתי ושאלתי, ולו אין במגירה קובץ שירים חדש? יש, ענה בלפור, אבל עדיין לא מוכן לדפוס.
חוויה מסוג חדש
נותר אפוא להתייחס אל בלפור חקק כאל משורר יחיד ולא מחצית מצמד תאומים, וזוהי חוויה מסוג חדש למי שעוקב אחרי הקריירה הספרותית – ציבורית של השניים מאז ילדותם. אומר מיד ששירי "אגדת הדבש המר" (הנקראים גם "שירים מן הפרד"ס), כבשו את ליבי.
לא אהבתי את העובדה שבלפור חש צורך להצמיד לכל אחד מהם כמעט, ציטטה מן הזוהר משתי סיבות: האחת – העוצמה הפיוטית העילאית של הטקסט הקבלי- מתחרה באינטנסיביות הלירית של שיריו, ולמה לנו תחרות כזו?
והשניה – הפופולאריזציה והוולגריזציה של "הזוהר" היא מן התופעות המעצבנות ביותר בתרבות הישראלית החילונית. אנשים שאינם מקיימים אפילו י"ג מהתרי"ג, נוהרים ל"חוגים לקבלה" ויודעים לצטט פסוקי קדושה בהקשרים של חולין. לא זה המקרה של בלפור חקק, שאני יודעת כי ספר הזוהר מונח על מדף ליד שולחנו וגם את בקיאותו במקורות וההשפעה העמוקה של התנ"ך על כתיבתו (חתן תנ"ך עולמי או לא?) ובכל זאת שיריו, נדמה לי, היו עומדים לעצמם ובעצמם גם ללא התוספת. כדי להטעים את מי שאינו יודע בטעמו של הטקסט הקדוש ורב העוצמה שבו מדובר, אצטט את "המוטו" ואת "אחרית הדבר".
למוטו של ספרו בחר בלפור חקק מחלק ג' של הזוהר קס"ו ע"ב (מהמהדורה בעריכתו של פרופ' ישעיהו תשבי): "חסיד קדוש, אור העולם, קח ספר מתוק זה מאוצר המלך וקח נר וכתוב דברים אלה."
ובתום שיריו בעמוד האחרון, מופיע הפסוק הבא (קס"ז) מן הזוהר: "נטל הספר וראה מה שראה בסודות אשר בו, כל אותו יום. בלילה ראה נר ונפלה עליו תרדמה וישן עד הבוקר. כאשר האיר היום, קם ופרח אותו ספר ממנו."
בספר שלפנינו שני פרקים חשובים: "מחברת המשפחה" ו"מחברת על מות האב", חוזרים אל נושא "מגילת היוחסין" שבלפור חקק כבר טיפל בהם בעבר. זוהי שירת השורשים הכפולים (של הדור הבנים) והשורשים הכרותים (של דור האבות).
בדברו על עצמו, מתוודה המשורר: "עכשיו בחופשת קיץ בכינרת/... /אני שר משירי ציון, שירי ענות/ אני על נהרות בבל". ומסכם: "פוסח תמיד על שני הימים/ על שתי המולדות". ובדברו על אביו ואימו הוא מובילנו אל מחוזות המרירות, ההשפלה והדיכאון, אל החלק המר של הדבש של ציון. ב"קינה לאציל אצטקי" מדומה אביו למלך האינדיאני ש"קורטז הנאור" משעבד ושולח לעבודת פרך במכרות: "אבא שלי/ גר בארצו כאציל אצטקי/ עכשיו הוא עובד במכרות בבטן האדמה/ כורה זהב לאדוננו קורטז.." ובשיר אחר: "איש אובד אבי" המזכיר מיד כמובן את "ארמי אובד אבי": "כל כך אובד אבי בכיסופיו / בארץ זבת כאב ודבש/ גר במתי מעט בעבודה קשה שחורה/... / ואין לו נסים ומוראים גדולים/ בלבת אש מתוך הסנה/ או הפתיליה..."
הופעתו השנייה של האב המר והשבור , בספר הזה, היא כבר הופעה שלאחר המוות. בלפור מקדיש לו "שבעה שירים אחרי השבעה" וכמו נשבע שיעשה הכל כדי ששם אביו לא יישכח ולא יימחק : "לא יימחק מלבכם כתרו / לא יישכח מלבי עפרו" והשיר מסתיים כך: " שמו, זכרו בלתי נמחק/ עזרא בן מורד חקק".
עוצמה רגשית עזה
שירי "הדבש המר" פותחים ב"מחברת האהבה", שירה עדינה , טעונת עוצמה רגשית עזה, המצטיינת בעידון לשוני, שעל רקע החושפנות והזילות של לשון שירי האהבה הנכתבים היום, יש לציינו במיוחד. המרשים שבשירים הללו הוא המחזור לתרזה דימון. לאה גולדברג הוציאה את תהילת אהבתה של תרזה די מון , בת אצולה מסוף המאה ה- 17 לאיטלקי צעיר, בשירים שכתבה כאילו מפיה. בלפור חקק, המספר לי בעת שיחתנו עד כמה הוא אוהב ומושפע משירי אמיר גלבוע ולאה גולדברג, נתפס לדמותה של תרזה, והפעם כותב לא מפיה, כמו גולדברג, אלא אליה, כאילו הוא אותו איטלקי נשוא אהבתה. שירתו נטענת כאן בכוחם של הביטויים מתפילת "כל נדרי" של ערב יוה"כ: "שבועות וקונמות רקום גופה/ נדרים ואסרים לוטות עיניה./ כל איסוריי קרסו לעומתה..."
ובמקום אחר, שוב מסידור תפילותיו של עם ישראל ומ"שיר השירים": גם יחד: "מכושפת מור/ מקוטרת אור/ באתי לעשות לך השבעות עתיקות / קטורת מנחה דולקת" וגו'.
מודעות עצמית אל מלאכת השיר והמשורר מלאה כמובן בשירי "מחברת מלכות השירה", מהם אצטט חמש שורות לדוגמה: "אלוהי שירתי אל תחרש/ באים אליי הסודות כחלב בדבש/ כדבש למתוק./ גם מבעד לאגס הירוק/. אין זאת כי פרדס המקום הזה."
פחות חזקים לטעמי השירים שכתב המשורר כשהיה בחדר טיפול נמרץ לפני כחמש שנים (אם כי נוגעות ללב במיוחד השורות המבטאות את העובדה שבמצב כזה לא יכול היה לקרוא או ללמוד, אלא רק לשחזר את פסוקי התנ"ך שהוא יודע בע"פ: "מתוך הפסוקים של הנביאים / שאני קורא מתוך ראשי/ נמסים אלי פרחי נופת/ ... וכל יפעתם טובעת בי אורה."
וגם "מחברת זהב ברחובות" על משמעותה ושליחותה החברתית, חלשה מהיתר. כאן מנסה בלפור חקק לדובב "נשמות אילמות" ומצטט שוב מהזוהר שהאלוקים שוכן בתוך העניים, הכלים השבורים: "דיוריה דמלכא בהני מאני תבירי." הוא מדובב את תמצית קיומם של סורגת ושוחט , מוכרת עתיקות ומייצרת ממתקים מקליפות תפוזים, סנדלר וילד המטיס עפיפונים, משהו אלתרמני יש כאן ואולי משהו מהשיר של נעמי שמר על הסנדלר, הבנאי וכו' המתכוננים, ביום יום של עבודתם לאליהו הנביא ולבוא המבשר. וכך הסנדלר המנקה את הנעל בטרם יתקנה: "מחק כל הזוהמה החומרית שדבקה / גרש כל החושך שנטמן עמוק בעקב".
והסורגת: "סורגת כיפות לבנות מחוטי כותנה עדינים/ טווה מילים מרחפות, שמות קדושים".
אבל עולה על כולם השוחט, זה שמביאים אליו עופות של כפרות, שיר שנכתב בערב יוה"כ תשנ"ב: "ימים נוראים עתה ברחובות/ תמו הסליחות, תמו העלטה והאובות/ השוחט העלוב עומד בתוך השוק/ אנשים צובאים עליו בהמונם/ לראות איך ידיו שופכות את הדם./ בעליבות ישחט/ בגועל ישחט/ בבית המטבחים הזה מקדש מעט."
ואם חשבתם לרגע שזהו חלילה שיר מחאה נגד השחיטה היהודית בא ההמשך ומתקן: תחושת העליבות והגועל נובעת מהשוואת ההווה העלוב בשוק לעבר המפואר שבו כוהנים בבית המקדש הם אלה שהתעסקו בהכנת בשר השלמים: אותו שוחט כמו זוכר כיצד פעם: "בימי שלמה עמד על המזבח/ עטרת כהונה לו, אבנט ואפוד..." אז שחט בתפארה, היום באי כבוד.
בימים שאיננו עוסק בהוצאת קובצי שיריו, עורך בלפור חקק את "חינוך על הפרק", בטאון לענייני חינוך היוצא פעמיים בשנה, חבר בצוות לתוכניות הלימודים בספרות ותנ"ך מטעם משרד החינוך ומרכז את הוועדה הארצית להכנת תכנית לימודים מיוחדת לילדי העדה הקראית, פורייקט מעניין מסוג חדש. באחרונה גם הכין הצעה לחוברת לימוד על המנון המדינה כך שהוא יושב במשרד החינוך על תקן איש למשימות מיוחדות ולנושאי אקטואליה בחינוך. מאחר שברשימה זו, הוא בעיקר ובמיוחד, על תקן של משורר, ומשורר עצמאי כאמור ללא שותפות תאומו, אחתום בשש השורות הליריות – סמליות היפות ביותר שבכל שירי "אגדת הדבש המר" (לטעמי כמובן): "עריסת גומא עטופה יופי נסתר/ ספוגה אור נרקיסים/ לבנים/ שלחתיה אל הנהר עריסת גומא שקטה/ בנהר שטה בנהר מי פנינים/ בנהר ימים ולילות."