מאת: בן-ציון יהושע
מתוך: "חדשות בן עזר" גליון מספר 2003, 14.11.2024
"השמיים נפלו בשמחת תורה"
הרצל ובלפור חקק, 'ניצוצות מגיא צלמות'
שתי שִׁירוֹת על הטבח בשבת 'וזאת הברכה',
מכון הברמן למחקרי ספרות,
לוד-ירושלים, תשפ"ה, 153 עמ'.
אחד-העם במאמרו הידוע 'אמת מארץ ישראל' כותב על רשמיו מארץ ישראל החרבה: "רוצה אני לא להיות 'כינור לשירי ציון', להלהיב דמיון הקוראים ורגשותיהם על-ידי ציורים נעימים – כינורות כאלה יש לנו די והותר." אחד-העם ביקש בתיאורי החורבן דווקא לראות מסע התעוררות: "את אחיי באהבת ציון משנתם המתוקה."
ספרם המשותף של המשוררים בלפור והרצל חקק "ניצוצות מגיא צלמוות" כולל שני מחזורי שירים: לא רק גיצים של אש תופת, אלא גם ניצוצות ונקודות אור של כוכבים. האחים כותבים בשם התקווה שמתוך האודים העשֵנים והחורבן תצמח שלהבת יהּ ופריחה.
הרצל חקק הלך בעקבות אחד העם ואכן קרא לחלקו בספר 'אמת מארץ ישראל'. בלפור נאחז בזמן היהודי: המחזור שלו נקרא "שביעי שריפה שמיני עצרת". החורבן היה ביום השביעי, אך בוודאי לא "וביום השביעי שבת ויינפַש."
השירה הלאומית היא גם שירה משפחתית
השירה של הרצל ובלפור חקק, בצד היותה קינה ושירה לאומית הזועקת את כאב ה'עוטף', זהו גם כאב משפחתי. השירות הוקדשו לזכרם של זהבה וזאב הַקֵר, המחותנים של דיצה והרצל חקק, שנרצחו בקיבוץ בארי.
ביום שבת 7 באוקטובר 2023, חג שמחת תורה, כ"ב בתשרי תשפ"ד, התחילה מתקפת הפתע על עוטף עזה ובעקבותיה על ישראל כולה. יומיים טרם הרצח, היו בני הזוג הקר בסוכת המשפחה בירושלים, משם יצאו אל קיבוץ בארי, אל מותם.
לקיבוץ בארי חדרו יותר ממאה מחבלים חמושים היטב מארגון הטרור חמאס. הם התגברו על כיתת הכוננות ועל כוחות ראשונים שהוזעקו למקום. מכיוון שתושבי עזה עבדו ביישוב, הם ידעו היטב את מפת המגורים, וערכו טבח בתושבי הקיבוץ. ביום קשה זה, נרצחו יותר מ-100 מתושבי הקיבוץ ומכיתת הכוננות של הקיבוץ. 26 הרוגים מקרב כוחות הביטחון, מהם 19 חיילים ו-7 שוטרים. למעלה מ-32 תושבים נחטפו, חלקם נרצחו לאחר חטיפתם. בטבח השתתפו גם אזרחים עזתיים שהגיעו לקיבוץ והם השתתפו בביזה ובמעשי הרצח. המחבלים גרמו להרס רב לקיבוץ, בין היתר על ידי הצתת מבנים ושטחים בקיבוץ, כולל הבית של משפחת הקר. על עטיפת הספר מופיע ביתם השרוף.
כוחות צבא ומשטרה גדולים, הגיעו לקיבוץ ולחמו בו בפיקודו של תא"ל ברק חירם. לאחר לחימה קשה שבה נהרגו למעלה מ-30 לוחמי צה"ל, שוטרי משטרת ישראל וחברי כיתת הכוננות, שנמשכה עד יום שני בצהריים, אז רק הסתיים טיהור הקיבוץ ממחבלים. לרוע המזל, הזוג הקר נלקח לדירה שם רוכזו בני הערובה, כי הבטיחו להם שיילָקחו כחטופים ("הבית של פּסי"), ובמהלך הקרב, ברק חירם הורה על יֶרי של פגז טנק לעבר המיקום של המחבלים. גוויותיהם של הזוג הקר נמצאו שם.
המשורר בלפור חקק קרא לשירתו: "שביעי שׂריפה – שמיני עצרת." בצד ההרס, ההרג והחורבן הוא מוצא תקווה בשמחת תורה ובתפילת הגשם, הנאמרת ביום זה. תפילה ליבולים מבורכים. בימי המקדש ציינו ביום זה גם את ניסוך המים, שמחת בית השואבה ואמירת הושענות.
הכאב הקשה מנשׂוא זועק לשמיים. בלפור חקק, לצד תיאור האסון הטרגי, מעלה ניצוצות של שירת כוכבים. טרגדיה לצד תקווה. העולם שממנו נקרעו אל מותם מתואר בניגוד חריף לאירועי הטבח: ניגוד בין עולם שגרתי, שלו ושאנן, לעולם של שפיכות דמים. רצח בדם קר. אגלי טל מתחלפים באגלי דם:
מתוך השיר: "הרגעים האחרונים של זהבה וזאב הקר":
עַל הַשֻּׁלְחָן הֶעָרוּךְ
נוֹתְרוּ חֲפָצִים שְׂרוּפִים.
נוֹתְרָה קַעֲרַת תַּפּוּזִים לַחִים
וִירָקוֹת חֲתוּכִים.
הִנֵּה אָהִיל מְנוֹרַת הַקְּרִיאָה, הֵאִיר לַנִּרְצָחִים
אֶת הַסֵּפֶר שֶׁקָּרְאוּ טֶרֶם מוֹתָם.
עֲלֵי הַכּוֹתֶרֶת שֶׁנּוֹתְרוּ בַּאֲגַרְטָל
נוֹטְפִים אֶגְלֵי טַל, אֶגְלֵי דָּם צָרוּף
הַסֵּפֶר עַל הַשֻּׁלְחָן עַכְשָׁו שָׂרוּף.
(בלפור חקק, עמ' 46)
השירים של הרצל ובלפור חקק מתחברים לטבח יהודים בגולה בכל הדורות, לתפילות ושירות שנכתבו על אירועי קידוש השם שפקדו את היהודים בכל ארצות גלותם.
במודע ואולי לא במודע, אנו מגיעים ל'בעיר ההרגה' של ח"נ ביאליק, שגם בה השתלבו תמונות פסטוראליות עם אש ודם:
וְלִבְלְבוּ הַשִּׁטִּים לְנֶגְדְּךָ וְזָלְפוּ בְאַפְּךָ בְּשָׂמִים,
ובסוף השיר:
הַשֶּׁמֶשׁ זָרְחָה, הַשִּׁטָּה פָּרְחָה וְהַשּׁוֹחֵט שָׁחַט.
השורות הזועקות שבות אלינו מחדש בשירו של הרצל 'אמת מארץ ישראל':
הַשֶּׁמֶשׁ זָרָה זָרְחָה, שַׁחֲרִית נִרְצְחָה,
וְהַשּׁוֹחֵט שָׁחַט אוֹת צוֹעֶקֶת: אֵיכָה.
בלפור מתחבר במחזור שיריו להיסטוריה היהודית: הוא מעניק דרמה לשיריו תוך שימוש במעברים היסטוריים חדים – כך הוא הולך בעקבות שמעון בר כוסיבא, בר כוכבא. בתעודות ההיסטוריות נמצאה איגרת של בר כוכבא ללוחמיו, ובה כתוב:
"וישלחו למחנה אצלך לולבים ואתרוגים, ואתה שלח אחרים מאצלךָ ויביאו לך הדסים וערבות."
בשיר של בלפור חקק כותב בר כוכבא ליישובי הדרום: "שולח לכם הדסים וערבות / אל תתמהמהו בבוא אליכם אוייב / היו נכונים בחיצים וחרבות" – האם אין כאן ביקורת על מפקדי 'לוחמי בר-כוכבא' של ימינו שלא היו ערוכים עם 'חצים וחרבות' כדי לקדם את הרעה?
בעקבות איגרת בר-כוכבא ללוחמיו, כותב בלפור חקק 'פקודת יום' של בר כוכבא ללוחמי ימינו:
כּוֹתֵב לָכֶם שִׁמְעוֹן בַּר כּוֹכְבָא
מִפְּסוּקֵי הַמְּגִלּוֹת וְהַחֲלוֹם
שׁוֹלֵחַ לָכֶם הֲדַסִּים וַעֲרָבוֹת.
אַל תִּתְמַהְמְהוּ בְּבוֹא אֲלֵיכֶם אוֹיֵב
הֱיוּ נְכוֹנִים בְּחִצִּים וַחֲרָבוֹת. - - -
פְּקֻדַּת יוֹם כּוֹתֵב מִמְּעָרוֹת הַלּוֹחֲמִים:
בְּדָם וָאֵשׁ בְּאֵרִי נָפְלָה
בְּנִצְחוֹנְכֶם,
תִּהְיֶה סֻכַּת בְּאֵרִי בְּנוּיָה.
(השיר 'פקודת יום', עמ' 69-68).
האמת מארץ ישראל קשה היא
המשורר הרצל חקק קרא לחלקו בספר בשֵם מאמרו של אחד-העם: "אמת מארץ ישראל". האמת הוויזואלית של ארץ ישראל העכשווית, ובמקרה הזה של בארי החרבה בעוטף עזה, קשה שבעתיים.
שם הקובץ: 'ניצוצות מגיא צלמוות' משמעו נקודות אור משדה הקטל. שדה ויער שרופים ישובו ויפרחו, בית הרוס ייבנה מחדש. אל נשכח את הפסוק "גם כי אלך בגיא צלמוות לא אירא רע" (תהלים כ"ג). באירועי הטבח יש מחיר כבד שמשלמים כדי להשׂכיל ולהקדים את פני הרעה. השירים נותנים גם נקודות אור ותקווה. נצנוצים שיהיו לאור גדול.
הרצל חקק בשירו 'ראי אדמה כי היינו, כי נהיה,' מזכיר לנו את שירו של שאול טשרניחובסקי: 'ראי אדמה כי היינו בזבזנים עד מאוד.' הנופלים הצעירים משולים לפרחים. טמינת זרעי הפרחים באדמה היא קבורתם של הלוחמים הצעירים. המוות נעוץ בלב החיים, כך תוארו הקורבנות של מלחמת השחרור. לפנינו השיר של הרצל חקק, שנשען על תשתית זו: הוא הולך בעקבות השיר של טשרניחובסקי, שהוא בעל מאפיינים של שירת קינה: שבח המת, חוסר רצון לקבל את המציאות והאובדן הגדול, התקוממות, התרככות, השלמה וניסיון לתת הסבר לתופעת המוות:
רְאִי, אֲדָמָה, כִּי הָיִינוּ בַּזְבְּזָנִים עַד מְאֹד:
פִּרְחֵי פְּרָחִים בָּךְ טָמַנּוּ רַעֲנַנִּים וּבְהוֹד.
הרצל חקק, כפי שהוא נוהג גם בשיריו הקודמים, מתכתב עם שירתו של המשורר טשרניחובסקי. דם הרוגי מאורעות הדמים 1939-1936 נוגע כך בדם הרוגי בארי 2023-4:
רְאי אדמה כּי היינו, כּי נהיה
הָאָרֶץ הַזֹּאת אֵינָהּ אֶלָּא
וּבָאוּ לְהַכּוֹתָהּ בְּסַלְעָהּ, בְּדָמָהּ.
דּוֹרוֹת הִכּוּ בָּהּ מֵאָז הֵחֵלָּה.
תִּקְוָתָהּ. עַצְמָהּ. קָמִים בְּעָצְמָה.
הָאֱמֶת לְחֶפְצֵנוּ עֵדַת רְאִיָּה.
לְהַגְבִּיהַּ עוּף מֵעַל לַשְּׁאִיָּה.
מִן הַחֻרְבָּן נִבְנֶה עַם וּמִדֶּחִי,
דִּמְעוֹת תְּקוּמָה חֲדָשָׁה
יַשְׁקוּ דּוֹר שֶׁנּוֹשֵׁם מִן הַבֶּכִי.
הַבַּיִת בִּבְאֵרִי נֶחֱרַב וְלֹא תַּם.
זוֹ תַּבְנִית נוֹפָם, צִיץ מִסֶּלַע קָם.
הָאֱמֶת, הָאָרֶץ, לֹא נָס לֵחָהּ.
תַּבְנִית הַזְּמַן הִיא בְּרוּחָהּ.
אוֹר יִלְחַשׁ בָּעֲלָטָה: לְהַחֲיוֹתָהּ.
(הרצל חקק, עמ' 89).
מן הסבל והתלאות, מעוצמת היגון של הדור שנושם מן הבכי, רואה המשורר את הציץ המתעקש לצאת מתוך הסלע. השיר מאיר לנו 'דמעות תקומה חדשה' – ומבשרת לנו שהבית של זאב וזהבה הקר יקום לתחייה:
הַבַּיִת בִּבְאֵרִי נֶחֱרַב וְלֹא תַּם.
זוֹ תַּבְנִית נוֹפָם.
על שער הספר המרגש מופיע הבית של משפחת הקר, ומקירותיו בוקע בית חדש ובצידו עץ מלבלב. הסיומת 'זו תבנית נופם' מחזירה אותנו לשירו של טשרניחובסקי 'האדם אינו אלא תבנית נוף מולדתו'. ושימו לב יש כאן עיבוד של המוטיב: 'הארץ אינה אלא' כך פותח השיר, ואנו מגלים שלארץ הזו יש 'תבנית זמן'. החלוצים זאב וזהבה הקר מחוברים הן לנוף והן לתולדות בארי – כחלוצים, כמייסדים, הם נותרים לנצח. הבית שלהם יישאר כמורשת וינחיל את הציונות שלהם.
ואכן שני האחים שרים את התקווה. בתוך הכאב המשפחתי והיגון הלאומי העמוק, גם בלפור חקק חש בזיק של תקווה, שגם אם ייכרת הענף, המשורר רואה מקל שקֵד הצומח מן האפר:
כִּי יֵשׁ לָעֵץ תִּקְוָה
אִם יִכָּרֵת וְעוֹד יַחֲלִיף
בְּטֶבַח שִׂמְחַת תּוֹרָה רָאִיתִי הַלֶּהָבָה
וְאֶת הַצֹּאן הַתּוֹעֶה
וְכִכְלוֹת הַסְּנֶה שֶׁאֻכַּל בַּמַּרְאֶה
נִפְלֵאתִי לִרְאוֹת מָה יָפֶה וְנָאֶה:
מַקֵּל שָׁקֵד אֲנִי רֹאֶה.
(בלפור חקק, עמ' 81).
כפי שהראיתי, הרצל חקק חוזר אל 'בעיר ההריגה', מורְאות בארי מחזירים את הרצל לפוגרום קישינב 1903 וגם אל משׂרפות מַידנק, דכאו ואושוויץ. הוא שוזר גם את הרצח בדם קר בחלון הדם בתופת רמאללה. בתוך כל האימה הזאת של הגורל היהודי והישראלי, בתוך היום השחור הוא רואה מראות של אפר ותכלת, חוזה כי יָנץ נצח ישראל. ולא ישקר:
אֵפֶר וּתְכֵלֶת, דּוֹרוֹת עַד אֵלֶם
וְהִיסְטוֹרְיָה מְטַלְטֶלֶת, רוֹעֲדִים.
הַיּוֹם הַשָּׁחֹור אֲמִתּוֹ יִצְעַק:
נִקְמַת יֶלֶד. כִּי אַתֶּם יְהוּדִים.
עַם הַסֵּפֶר קָם לִכְתֹּב גְּוִיל חַי
וּבוֹעֵר. עוֹלָם לֹא יֶחֱרַב, זֶה הַקְּרָב.
הַתִּקּוּן שֶׁנִּתַּק, עוֹד יָבוֹא, יְחַבֵּר.
יְמָמָה שֶׁדִּמְּמָה. רִבְקָה לִרְבָבוֹת.
יָנֵץ נֶצַח יִשְׂרָאֵל. וְלֹא יְשַׁקֵּר.
(הרצל חקק/ התיקון עוד יבוא, עמ' 101).
בשירו של הרצל חקק 'האמנות תנצח את הקץ' יש תקווה, שהאמנות והמילים ינצחו את החורבן.
שְׂרִידֵי הָרוּחַ יְנַצְּחוּ אֶת הַקֵּץ, צֵל שְׁאִיָּה.
בַּעֲבוּר הַשִּׁיר הַזֶּה, גְּאֻלָּה תָּקוּם לִתְחִיָּה.
(הרצל עמ' 93)
בין אמת היסטורית לאמת פואטית
הפריחה מחדש לא תבוא מעצמה אלא מכּוח החרב והניצחון של לוחמי ימינו. במרוצת הדורות הבאים תשוב ותתעורר השאלה, שנשאלה על 'בעיר ההריגה' של ביאליק, האם הפואמות האלה הן אמת היסטורית או אמת פואטית? איך יגיבו הדורות הבאים? האם ישפטו גם את הקורבנות? האם ההיסטוריה תשפוט את מי שהיו אחראים לשלומם של יישובי העוטף ולשלומה של מדינת ישראל?
בשירו של בלפור 'הושענות לקיבוץ בארי' הוא מתפלל לתחיית הגפן, לפריחה שלא תאבד:
אֵיךְ מִן הַשַּׁחַר בָּאוּ מֵעַזָּה רוּחוֹת עַזּוֹת!
פְּקֹד נָא וּשְׁמֹר גֶּפֶן זֹאת.
(בלפור, עמ' 36).
השׂפה של הרצל ובלפור חקק היא שׂפה נבואית. היא מהדהדת את העברית של כל הדורות, וזו תופעה שאינה שכיחה בשירה של ימינו. למקרא השירים, לרגע הם נשמעו לי כשירי קינה וחורבן של הנביא ירמיהו בן חלקיהו, שגם יָדע להשמיע נבואות נחמה. בין השיטין של שירת בלפור והרצל חקק, בצד החורבן, זרועה גם תקווה והתחדשות.
בן-ציון יהושע