מבוכה לנוכח מסורת הדורות כנושא בשירת התאומים הרצל ובלפור חקק / מאת בן-ציון יהושע

מבוכה לנוכח מסורת הדורות כנושא בשירת התאומים הרצל ובלפור חקק / מאת בן-ציון יהושע

מאת: בן-ציון יהושע

מתוך: "אפריון " , 18-19, סתיו 1990

בולטת בשירים הזיקה לתרבות היהודית לרבדיה. בשירים יש התמודדות עם דור האבות שהנחילו להם את הזהות.

התמודדות עם משקעים מן המסורת ומן המקורות יכולה להפוך כלי לחישוף לבטים של זהות, לדו שיח בין העבר להווה.


היחסים בין שירה למורשה הטרידו רבים ממבקרי הספרות, והלל ברזל אפילו הקדיש לכך שני כרכים של דיון ועיון ביחסם של משוררים בני דורנו למקורות. ברורה לכל העובדה , שמרבית השירה הנוצרת היום נכתבת על ידי משוררים צעירים, שזיקתם למקורות תרבותם רופפת – על כן אין פלא שכתיבתם נעדרת אותה מורכבות ושניות , שיש בכתיבה היונקת מהמקרא ומהמדרשים ומתמודדת עמם.

הארמז (האלוזיה) הוא כלי ספרותי לבחון את עולמו התרבותי של היוצר, ומבחינה לשונית דלים הארמזים היהודיים ביצירה הישראלית.
אצל התאומים הרצל ובלפור חקק יש עושר לשוני, שאינו שמור לרעתם. קריאה בשירתם מסבה לקורא האמון על מקורות היהדות עונג של שתייה לרוויה מרבדים שונים של העברית, ממעמקי הבאר הטובה.

אנסה להתמודד עם כל שירה בנפרד – תחילה בספרו של הרצל תעודה נשכחת (96 עמודים, הוצאת "שלהבת", 1987). יש דמיון בין שני ספריהם החדשים, אך יש גם קווי ייחוד סגנוניים וריתמוס שונה.

עיון בשיריו של הרצל חקק – מסורת מול מבוכת היחיד בהווה
לאורך ספריהם מנסים שני האחים חקק להתמודד עם דור האבות: הם מנסים לעצב את דמות הסבים, שהטביעו עליהם חותם חזק, וכן לצייר את דמותן של הסבתות – ודרך התמודדויות אלה אנו מגלים מאבק נואש של משוררים על זהותם שלהם, על שורשיהם, על יהדותם.
בשירו של הרצל "שושנה בין החוחים" (תעודה נשכחת עמוד 64) מתאר הכתוב את הסבתא מספרת לנכדיה על מלאכים וחולמת על מקדש נעלם. פתיחה זו מכינה לקראת סצנת הסיום, שבה מתה הסבתא , ואותם מלאכים עוצרים בעדה מלהגיע אל אישה שמת ואל בניה שנקטלו בפרעות תש"א בעיראק:

"ביום שמתה ותורתה בידה ראיתי אותה / עולה אליהם למעלה, וכל המלאכים מול קומתה הקטנה, / והם עוצרים בעדה, ובניה בוכים, ואישה יצחק קם: / זאת האשה הכחושה היקרה, זאת אמם של הבנים / זאת נשמתי שנעקרה. / והביטו בה המלאכים והריחו את שירה הגדול מבעד ללבה / הקטן / והביטו בעצבונה הכבד ובכו ובכו / ואמר סבי : שלי ושלכם שלה הוא."

סצנה דראמטית זו מזכירה את תמונת רחל המפלסת דרך אל רבי עקיבא כשתלמידיו עוצרים בעדה – וכמובן את תשובתו המפורסמת של רבי עקיבא. בשיר זה קודמת לסצנה טראגית זו, שבה נאבקת האשה לחידוש הקשר עם הבעל , סצנה אחרת, שבה מוצגת הסבתא סורקת שערה, ולבה נקרע בין דברי בעלה ("אילו מכרת שערותיך היתה כל ארץ ישראל נגאלת לפני אלפיים שנה") לבין אבני המקדש המתנפצות, שני בניה שנרצחו שם, בבל. המתח בין גלות וגאולה, בין החלום על המקדש לבין חורבן החלום, בין התפילה למלאכים לבין התנכרות המלאכים לדמותה הכחושה – כל אלה יוצרים פסיפס מרתק. השאיבה מן המקורות מעניקה חיים אחרים למיתוס הקדום.

תמונת הסבתא הסורקת שערותיה ("ושערה הגיע כמעט עד הרצפה") יוצרת את נקודת השבר: לרחל אשת עקיבא היתה ההזדמנות לשנות את כל מהלך חייה וחיי בעלה במכירת שערותיה, ואילו בשירו של הרצל כרוך אותו מוטיב באשליה של גאולה אפשרית (שלא קרתה) ובפורענות של שואה המעיבה על אותה תורה נכספת ("וזב בידיה ספר התורה... ושמיה עשנים פה בחולות ישראל... אלוהים אל דומי לך").
במצב כזה באה התנכרות המלאכים כמכה נוספת לאותה אשה מאמינה (עוצמת אמונתה מובעת באותה בקשה לשוב לקברו של "מלכה האהוב", דוד המלך, "ורגליה כשלו מעלות מאה מדרגות").

האידיליה בסוף השיר היא אידיליה מרה: המשורר צופה באותם מלאכים הנהנים עתה לשבת סביב הסבתא ולינוק את כל תורתה בצימאון, ובפיו שורות מאופקות של זעם כבוש: "היטב מבין אני: את תורתה אתם שותים ואת הבוכה / מרות.

ואת כל הערגות. מאה גגות." כמה אירוני שתמונת עקיבא ורחל המתחילה מפנה של אמת בחייהם הופכת להיות מפגש בין האם לבעלה ולבניה המתים שם, בעולם האמת. את התורה שלא זכתה להנחיל בעולם הזה, היא מנסה להנחיל לאחר מותה.

שלא כמו בסיפור מכתובות ס"ב , ס"ג, הופכת הסבתא לגיבורה העיקרית.

ההתחקות אחר אותו עולם מסורת מקודש מביאה את המשורר לגעת שוב ושוב באותו מוטיב של מקדש. כך , למשל , בשיר "נר כבה" ("במקדש חרב קודר...", עמוד 59) או, למשל, בשיר אהבה (כך בעמוד 35 וכך – "מקדשה החיוור – לעיני כל עובר", עמ' 39). המגמה היא לחפש את המופלא שבחולין, לקדש את החולין. על כן אין פלא, שכאשר שב הרצל לתאר את שכונתו בירושלים הישנה של ילדותו, הוא שוזר תמונות ("כמו יצאו ממסגרת / כמו היו תמונה חוזרת", עמוד 34) ומסיים בבית האחרון: "וכשאני מביט ורק כתמים בהירים בקיר/ אני יודע משהו חסר. / התמונות חבויות אי שם במרתף / כמו תיבת ראינוע / ומה שגנוז באור לעולם/ אינו חוזר." מעבר למשחק בין התמונה היוצאת מן המסגרת לבין התמונות ההופכות לרצף של צלולואיד מתיבת ראינוע, אנו צופים כאן בשימוש מעניין במוטיב "האור הגנוז".

החיפוש אחר אורו הגנוז של העבר הוא כדלק לנשמה, כסם חיים. הדברים נאמרים במפורש בשיר "התחדשות פקעים נפתחים" (עמוד 37): "בלי שיכרון הימים ההם נושבת צינת מוות קרה, ריח/ של עווית , של בית טהרה, לא חיים, לא בשורה... והעץ כה רעב מן הסתיו/ ואני כה שותה את עליו."
הזיכרון הוא כעין צופן המאפשר את השיבה לזהות היחיד ולזהות הלאומית החבויה בו: "זיכרונך הוא מלת הקסם / נופך הוא שתיקתי הפעורה, חזרתי לאורך , למזרח" (עמ' 54).

נשמת השירים אינה הולכת שבי אחר הנופים כשלעצמם אלא אחר העומק ההיסטורי שבהם, אחר ממד הזמן המקודש. המשורר מביט במציאות המקרית כביכול ומנסה לחבר תסריט יהודי – הסטורי מן הקורה : "כל כך הרבה שמות חולפים, תווי פנים, שורות עדים. / בלי תאריך. / מי יחבר את התמונות לרצף חי.
- / מי יתן לעלה הבודד לגורלו את בכי המשמעות. מי ימשיך" (עמוד 41).
שאלה זו הופכת למחויבות כמעט נבואית.

בשיר "תמונה עתיקה, תמונה אהובה" המושר לאשה אהובה ובו זמנית למולדת עצמה (שני הרבדים נבלעים זה בזה בצורה מעודנת, ארוטית משהו) אומר המשורר: "איני יודע אם אוכל עוד למשול / ברוחך , להינבא, את הולכת כמלאך. "

אולי אין זה פלא, שבשירים אחדים של הרצל מתמזגת דמות האהובה עם דמות המולדת / האומה, חידוש של ז'אנר מוכר מספרי הנבואה הקלאסית. על המטאמורפוזה של סמלים נבואיים ואמצעים ספרותיים תנ"כיים ניתן לכתוב פרק נפרד. הנה למשל, השימוש ב"שירת הכרם" בשירו של הרצל "אל מלא ירושלים" (פואמה בת שבעה פרקים הנותנת ביטוי מרגש ומפוכח כאחד לאותה "שיבה מאוחרת" של המשורר לשכונתו הישנה בירושלים).

בפרק שביעי של הפואמה כותב הרצל: "הכאב מספיק במועט: לו אשירה נא שירת הכרם / לו ימתיק יין העתיק / את המלט העוכר יפי זרם... מים רבים מציפים אותי / ענבים מרים. מטפסים על ביתי / הזר." השימוש באותם ענבים באושים, שהניב כרמו של הידיד האומלל בישעיהו פרק ה', עובר תהליך של תמורה מורכבת: המשורר החש שביתו הישן בוגד בו, המצפה שהיין העתיק של שירו ימתיק את ענביו המרים של הבית שהפך לזר.
ניכר כי החיטוט בזכרונות העבר הוא מרפא הכרוך בכאבים: "מולדת היא שיר אהבה, לא קו אורך / הסטוריה היא פצע נמשך. לא צורך" (עמוד 40).

החיים בקרב החברה ישראלית שבגדה בעבר, ששכחה את העברית של החרס והקלף , מסבים למשורר בדידות ומצוקה. הרצל שר על כך שורות נאנחות בשירו "ואת מולדתי, ואת המלים" (עמוד 40) ומשתמש לשם כך בפסוקים של יחזקאל ל"ז תוך עיבוד אישי שלהם: "כשאני יוצא אל הבקעה / הרוח שרה לי בעצמות" (למרבה הצער), לא בעצמות של האנשים המתוארים כאנשי "בית המרי", ביטוי יחזקאלי טיפוסי), וכך "נשמתם חשופה וזרועם רעבה / ואת לחמם ואת ביתם שכחו / ואת המלים " (ההשוואה ליחזקאל ומוטיב האכילה בשיר מעניינים כשלעצמם).

בעמ' 42-44 מופיעה פואמה בת ארבעה פרקים, שיש בה ראייה רטרוספקטיבית מנקודת ראות שירית על מצבנו הקיוני – הציוני, שירה שיש בה מזיגה רגישה של מקרא , מדרשים, סיפורים עממיים וזיכרונות ביוגראפיים. הסיום של שירה זו לקוח מדברי יחזקאל: "ועת נגעתי בסיפור עלתה אש יקרה, אש שבעתיים / ולא עצרתי ברוחי וכתבתי אשר קרה - / בדמייך חיי, בדמייך – " (עמוד 44).

יש איזו ציפייה חסרת – סיכוי שיופיע האל, שתהיה התגלות ניסית, שייחשף איזה פשר נסתר, ציפייה המופיעה לעיתים בשאלה, במשאלה ולעיתים בתחושה של אכזבה: "שיריי עלומים/ אל מלא רעמים/ וברק אש ובכל השורות אין נס / איפה הפשר שנסתר, היכן האור / שרעד" (עמוד 41, מתוך השיר "חיים ומתים בארץ הזאת, בארץ אחרת"). האל מלא רעמים ולא רחמים, אך הברק מסרב להופיע, והמשורר חש שזו מחויבותו ושליחותו לחפש את הרצף, את הפשר. הוא נשבע לעצמו: "ובדמי נשבעתי לחרות על כתר את בת שמך:/ יתחדשו נעורינו מן ההמשך" (עמוד 37, סיומו של השיר "התחדשות , פקעים נפתחים").

אבל הלב רוצה בהתגלות האלוהית כדי לרפא את הסדקים והמבוכה:

"זכרנו בזיכרון טוב מלפניך... איה פניך" (עמוד 74), ולעיתים גם תוך מילים של מרי ומחאה : "כצעקה היתה. שמלתה קטיפה / שפוכה ורגליה קרועות לזוועה, כצעקתה, ולא / ירד לראות. דיממה. והא / דמם , אלוהי צווחות" (עמוד 65, מתוך השיר "עוגות מתוקות, חיים נקטפים" המתאר את מותה של דייזי אשת סוחר המשי בפרעות 1941 בבגדאד). ניתן להכביר מילים על המתח ועל האירוניה בצמדים דיממה / דמם, אלוהי צווחות / אלוהי צבאות, צעקתה של דייזי הנאנסת ונרצחת למול התיבה "הכצעקתה" המנסרת בחלל השיר.

ניתן לומר, כי במרבית השימושים בקטעים מן המקורות (ויש אפילו שימוש בשירו של רבי יהודה הלוי "ציון הלא תשאלי" בפואמה על ירושלים, עמוד 43) אנו עדים למבוכת היחיד בהווה מול עולם העבר, המסורת, דורות שזכו למרפא ולתשובה על מצוקותיהם. בני ההווה מתוארים כך : "הם ראו את ביתי. עתה הם חופרים מרתפים בעצמם. / רוטטים בין הזמן העילג לפצעי המוות. בין המבוכה / לבין הריק. עתה הם מרפאים את פצעי הבגרות / בפצעי הלידה" (עמוד 38), מסירים שכבות, מחפשים את הזהות האמיתית: "הקול קול עקבותיה והידיים ידי בניה". (עמוד 36). המשורר הנבוך חש כ"עולה רגל, באות רגליי אליה, שוב למצוא / אהבתי אהבתה הנוגעת", אך הבית שהוא רוצה להגיע אליו, הוא "בית גדול כמו עם שלם / בקצה הצוק על שפת הים, שפת ים שוקעת" - תיאור סמלי של תחושת "העם לבדד ישכון" והרגשת הגורל היהודי הנצחי.

אותו ניסיון לבטא את הגורל היהודי לאורך ההסטוריה ומתוך זווית ראייה של היחיד בהווה הציוני אנו רואים , למשל, בשיר "איזו מחלה, איזו גאולה" (עמוד 39), שיר העומד כשיר אהבה לעצמו, אך מעבר לרובד העליון רוחש רובד אלגורי של גלות וגאולה. גם כשבאה הפדות, יש במשורר זעקה למרד, לנקמה, לצעקה על שנות החרפה והגלות: "חיכיתי ששפתיה יעשו שפטים ... איזו מחלה פוקדת את גאולתה הענוגה" (עמוד 39). וכך בשיר "שיר מן הדמעה, הלמות אדמתה" (עמ' 52): מצב שלא ניתן למנוע אותו, ההכרח – הגזרה לאבד אותה "בתוך תקופה מתה" כדי לקבלה "שלמה בחזרה". האם זו המולדת, האהובה? הכל מתמזג. תיאוריה זרועים מוטיבים משיחיים המוכרים ממדרשי חז"ל: "פצועה בשוקי החלכאים, חבושה וזרה"... "היא מתמהמהת ובאה... מתירה וחובשת / ולוחשת מגילה".

אבל היחיד הסובל בעולם ללא התגלות חש בודד: "דלי אחד ירד ושקע במצולות. אין משיח / שיעלה מן הקרקעית / את התפילות. / מודה אני לפניך נשמה שנתת בי / היתה טהורה.... אם יש משיח שאינו נראה הוא ישתהה / יבוא ולא אראנו " (עמוד 45, ציטוט מתוך השיר "עצבות נואשת ליד נוף אהוב", שיש בו הד לאותו פסוק משיחי "ייתיה ולא אחמיניה").

המתח המשיחי היהודי לובש אותו מראה שסוע: אותה דיכוטומיה יהודית בין משיח סובל (משיח בן – יוסף) לבין משיח גואל (משיח בן דוד) אנו מוצאים בצורה מורכבת בשיר "כאב התקוות". הציפייה הקרועה הזו הופכת למשא של סבל: "מאות שנים חולפים בטהרה, מחכים / ואין שיג ושיח בין החלקים... הננני אל כאבם כאב התקוות / ואחזו בי בגדיהם הסובלים הלהבות." (עמוד 32).

המתח בין הזהות העכשווית למסורת העבר - בשיריו של בלפור חקק

המתח הרוחני בין הזהות העכשווית לבין מסורת העבר מוצא את ביטויו בשירים רבים בספרו של בלפור חקק ואז בקץ היוחסין . בשיר "קץ היוחסין" מתוארת המחויבות לעבר באור דראמטי (ואפילו קטאסטרופלי):
"ואז בקץ היוחסין ראיתי בעלטה / כי אני הוא האיש שנותר לפליטה / צררתי עמי את שלשלת הקבלה שאבדה... / קמתי לכתוב את זמן היוחסין" (עמוד 46).

מוטיב חוזר בחלק משירי הקובץ הוא המפגש עם דמויות מן העבר המפירות את שלוות המשורר בהווה ותובעות ממנו לקשור את גורלו בגורלם. השיר "מגילת יוחסין" (עמוד 13) פותח בתמונה מנוכרת ורחוקה, שכביכול אין למשורר כל זיקה אליה: "כך הם הולכים במרחב החם / שבויים יחפים בתמשיח מזרחי / עבדים בתבליט אבן מנינווה" - ואז מתברר שהקבוצה המתוארת היא שיירת אבותיו של המשורר , והוא עצמו נמצא בתוך השיירה: "כך הם באמת נראים / ואני הולך בתוכם. " תמונה חלומית זו נשענת על אלוזיה של ביאליק בסיפורו "ספיח". אצל ביאליק נגרר המשורר לאורך "דרך ארוכה וכבדת חול" יחד עם שיירות שיירות של שובי יריד – ואני בתוך השיירות" (אצל בלפור: "ואני הולך בתוכם").

נראה כי כמו בעולם של "ספיח" כך גם בעולמו של בלפור , נמצא המשורר גם בשיירות וגם בעולם האחר, העולם שבו הוא ראשון לעצמו: אולי זו משמעות השורה המסיימת בשיר היוחסין חלק ב': "מאז תועה עדיין בסופה הקשה... אין זאת כי אצטרך לכתוב / החל מעכשיו / מגילת יוחסין מגילה חדשה / המתחילה / בי" (עמוד 13).

חוויה חלומית דומה מתרחשת בשיר "קץ הסדר" (עמוד 32), כשהמשורר מוצא עצמו בליל הסדר נפגש בחלום לסעודת סדר נוספת עם אבותיו מן העבר.

גם שם מתוארת הופעתם בתחילה כתמונה מרוחקת שהוא צופה בה ""פוסעים במשעולים צרים צרים בין הבתרים/ כצללים אפלים"), ובמפתיע מתברר שהוא קלוע ביניהם : "ואני נופל על פני / נופל עד הדום / ביניהם."

המפגש הסוריאליסטי המוזר הזה מעורר חרדה, וכל ההווה הבטוח והיציב נראה פתאום שביר ומתמוטט. המשורר הופך להלך בביתו שלו, בגלל הבגידה בעבר ובזיקה למסורת אבותיו: "מסביב לשולחן הסדר שלי / אנשים אחוזים בסבך... / ואני מה לי כאן / היכן אלך היכן אשב / הלך נאנח... / בן גולה מעל שולחן אבותיו."

המגע הקרוב עם האבות נראה בתחילה אופטימי, אך מיד חוזר משא העבר להעיק ולהכביד : " חובקים אותי באהבה רבה שאנשק כפות ידיהם הכבדות כעופרת / על ראשי." הדרישה מן המשורר לאמץ את המנהג המסורתי של נשיקה לכפות ידיהם של האבות הופכת למשא מעיק . ואם בראשית השיר תוארו "כאחוזים בסבך" (אלוזיה לאיל בפרשת העקדה, בראשית כ"ב), הנה בהמשך השיר מתוארת עקדתו של המשורר בידי אבותיו: "ואיש שנראה חגיגי ויפה כאברהם / בשעת העקדה קושר ברעדה / את האפיקומן על גבי השח" ; בהערת שוליים לשיר כותב בלפור חקק: "על פי מנהג יהודי בבל, קושר זקן המשפחה את האפיקומן לשכמו של הילד הרך במשפחה, כסמל לקשר בין הדורות." המשורר השתמש כאן בצורה מקורית במשמעות זו של מנהג האפיקומן (הנבדלת לחלוטין מן השימוש המשחקי באפיקומן ביהדות אשכנז, וחבל שדווקא המנהג האשכנזי של חיפוש האפיקומן האבוד דחק את המנהג המתואר כאן.) האפיקומן הופך בשיר סמל למשא המעיק של העבר ולחוסר היכולת לחדש את הברית עם האבות בלב שלם. קשירת האפיקומן לגב הפכה כאן לקשירת עצים לגבו של העקוד. (ואגב, מוטיב העקדה מופיע גם בשיר "משא האבות", שם עוקד בסבא יצחק את נכדו המשורר בזמן החלום, ובהקיץ הוא נותר עם "כתפיים עקודות"!) . סיום השירהוא כואב ונוקב: "עד קץ הסדר עזבו כפותיהם את ראשי / וראשי נותר כבד כעופרת / עד קץ הסדר נפל האפיקומן משכמי / ונקראעה מעלי - / נקרעה האדרת - - - ."

האלוזיה כאן היא ברורה: קריעת האדרת מעל שאול המלך היתה אות לקריעת מלכותו מעליו (שמואל א' ט"ו), ונדמה שגם כאן גלימת המלכות נקרעת מן המשורר. שם השיר "קץ הסדר" מבטא אפוא משמעות כפולה : קץ ליל הסדר, קץ המנוחה והסדר הרגיל. השורות המסיימות של השיר הולמות מסר זה: "עכשיו לא יעזבוני עוד / פסוקיהם הקשים פסוקי ברית / שכבר הגיע זמן נדודי שינה / של שחרית." מי שמכיר היטב את ההגדה של פסח, שם לבו למטאמורפוזה שעבר הצירוף "הגיע זמן קריאת שמע של שחרית". במקום "קריאת שמע" יש למשורר נדודי שינה וחלומות בהקיץ, והדמויות מן העבר לא יפסיקו לטרוד את מנוחתו בחלומות אלה.

מפגש עם קבוצת אבות מתים הוא מוטיב אופייני לשירתו של בלפור חקק.

מפגש דומה מתואר גם בשירים "רכב ישראל ופרשיו" (34) , "אני – דור אבות", (36), "מעשה אבות" (39), ו"משא הדם" (51). בשירים אחרים מתקיים מפגש עם דמויות בודדות, מגע עם אבות נערצים השמורים בזיכרונו כדמויות בעלות מעמד מחוקק ומשפיע. כך הדבר בשירים "מקדש מעט" (22) ו"אבי הבן" (18) המתארים מגע עם הסבא מוראד לאחר מותו, כך המפגש בשיר "משא אבות (24) עם הסבא יצחק, וכך גם בשני השירים "פגישה עם חכם ציון" (27) ו"פגישה אחרת עם חכם ציון" (29) המתארים מגע בחלום עם אביו של הסבא יצחק.

אין ספק שהשורר מייחס חשיבות לקשר עם העבר, והוא נתן לכך אף ביטוי אידיאולוגי – הצהרתי בשני ראיונות (במערכה, אפריל 1987: האומה, סתיו תשמ"ח), אך בשירים יש מתח בין אידיאליזציה של העבר ומסורותיו לבין ראייה מפוכחת שהנסיבות בהווה השתנו, וההתחברות לעבר – קשה. בשיר "מעשה אבות" מתאר המשורר את הפער בין שני הקטבים, בין משאלות הלב לבין המציאות: "חשבתי שהם עטופים פאר / בחדרי מנורות שמן מפיקות / נוגה. " בהמשך מתואר עבר קודר של מערות חשוכות ללא מנורות שמן וללא כל זוהר : "אך זו הפעם כשראיתים / ישבו בחשכה בעפר מערות / עיניהם הקשות בוערות מדורות." האכזבה היא קשה: מי שמחפש משענת בעולם יציב ומוצק, מגלה פתאום שהכל מתפורר, ואין פתרונות קלים: "ואני אמרתי אוחז בהם כצוקים / שיודעים מפורשות ונעלמות / ועתה כבדי לשון נותרו / ועתה עיניהם עמומות."

כותרת השיר "מעשה אבות", הנראית בתחילה כותרת תמימה (מעשה שיש לי לספר על אבותי), מתגלה בהמשך ככותרת אירונית, כשנחשפת האלוזיה שממנה נשאבה הכותרת (הפתגם "מעשה אבות סימן לבנים").

הפתגם מופיע , אך בצורה מהופכת: הנה אני מספר מעשה / על אבותי שהיו לענפים/ מרים. יושבים הם עמי באובות / והם נראים כסימני אבות." אין שום רמז שמסורת האבות היא סימן לבנים. ולא פלא שסיום השיר הוא קשה: "אני קם מן העפר / איש בודד בלי מועדיו / הולך בחרבות / ואינני יודע אם אעשה כמעשה אבות " (שקופה האלוזיה לפסוק "ואין בודד במועדיו", ישעיהו י"ד, ל"א).

השירים המתארים מפגש עם אבות מתים נראים כווריאציה על נושא אחד, ויש בהם מוטיבים חוזרים. לפעמים נדמה שזהו חלום חקשה החוזר ופוקד את המשורר שוב ושוב, והשורר אף מעיד בפתיחה לשיר "רכב ישראל ופרשיו" (34) : "ואני מכיר אותם מיד כשהם באים."

המוטיב של ירושת האבות כמשא וכנטל (ויש אף שיר הנושא את השם "משא אבות") מקבל בשיר "רכב ישראל ופרשיו" גוון הסטורי רחב יותר - ההזדהות עם העבר היא הזדהות עם כל הגורל היהודי ועם הסבל היהודי: "אוחזים הם את שלשלת הקבלה / פניהם מעונות אסירי עוני וברזל / ואני רוצה לנוס בחלחלה / כנושא את כולם על גבי האוזל . " ההתחברות לשלשלת הקבלה צופנת בתוכה גם הזדהות עם הכיסופים המשיחיים שהחזיקו את העם היהודי משך דורות, ציפייה מתמדת , בחינת "ובכל יום אחכה לו , אף על פי שיתמהמה" ; וכך גם בשיר "עוברים לפני כבני מרון אילמים / והם כמחכים / מחכים תמיד. "

בשיר מתואר טקס מחודש של ברית בין הבתרים, ברית בין האבות למשורר. האבות "עוברים במשעולים צרים / בין הבתרים." ובהמשך אומר המשורר: "וכבר רגלי בין הבתרים נשרפות / והם מחדשים שוב הברית / בשפתיים רפות / גלימתי אז אחוזה קשורה בגלימתם." בשיר זה אין ביטוי לביטול הברית או לקריעת האדרת. כך הדבר גם בשיר "קץ היוחסין " (עמוד 46) המתאר את התהליך, שהצמיח את כתיבת השירים (ממנו נשאב שם הקובץ ואז בקץ היוחסין).

בשיר זה אין ספק למשורר שיש לו מחויבות אל העבר, והוא מנסה להנציח את "שאריות השמות" במגילת היוחסין ולהוציא לאור את מורשתו "השמורה... בארונות מתים".
וכך כתוב בבית המסיים:

"ואז בקץ היוחסין ראיתי בעלטה / כי אני הוא האיש שנותר לפליטה / צררתי עמי את שלשלת הקבלה / שאבדה, צררתי תיקי הריק בחרדה. / בזמן קץ שבת זמן הבדלה / חקקתי שארית השמות מהתחלה / שמתי לגופי שארית כתונת הפסים / הפרומה בתוכי חוטים חוטים / השמורה עמי בארונות מתים/ קמתי לכתוב את זמן היוחסין."

שורות אחדות לסיום על שני האחים ועל שירתם:
האחים חקק מצאו להם לשון ההולמת אותם להפליא: עולם חוויותיהם יונק ממסורת דורות וממראות השתייה של הקהילה המשפחה ושל העם כולו.
נמצא בלשונם עושר של דימויים, ומאידך גיסא - צניעות המתבטאת בחזרה על מלות – חותם, על סמלים מרכזיים. שירתם נעה בין מעגל היחיד למעגל הרבים – כאבו של היחיד הופך אף הוא למשל על סבל הכלל, והשירה על גורל המשפחה והקהילה מתוארת כנובעת מתחושות של שליחות, של מגויסות, של הזדהות (ויש אפילו הד מיסטי – מאגי הקושר את התאומים כגלגול לשתי נשמות, נשמות הדודים נורי ואברהם, שנרצחו בפרעות תש"א בעיראק).

בימים של שירה החותרת להיות שירת ההווה , החולין והיומיום, הרי לנו שירה הסוחפת אותך למעמקי הזמן , הרוצה לנשום את כאב הקרעים שבין הוויות של אימה ושל קודש לבין הוויות של חולין ושל "יום קטנות".

יהיו שיאמרו: הרי לנו שירת קודש השואבת מתעצומות הנפש של הפייטנים הקדומים ומהלכי הנפש, שהדריכו את דורם של ביאליק ואצ"ג. לאמיתו של דבר , ניתן להגדיר שירה זו בפשטות כשירה יהודית או כשירה ניאו – יהודית. טוב שיש גם זרם צלול ורענן שכזה המפכה בנתיבי היצירה העברית ומעשיר את מימיה.

Back to blog