מאת: אסתר זילבר ויתקון
מתוך: נתיב, ספטמבר 1994
השירים כתובים בהשראת המיסטיקה היהודית. ציון זמנים של השירים נעוץ בלוח השנה היהודי.
הקריאה בספר שיריו החדש של בלפור חקק מפגישה את הקורא עם רגעים של יופי, רגעים של רגש עמוק ואמיתי, הנובע מהתנסות אנושית שיש בה מכאוב ויש בה נוחם, בתחומים המוכרים לכל אדם במגעיו עם אשתו, עם משפחתו, עם סביבתו ועם אלוהיו.
המיוחד בספר זה אינו תחומי החוויה האנושית וסוגיה, אלא סגנונו. עם היות השירים מודרניים, מראות השתייה שלהם לקוחים מעולם המיסטיקה היהודית העתיקה לדורותיה. הגישה הפואטית בספר היא בבסיסה גישה יהודית קלאסית: הליכה בדרכי ראשונים מבלי לוותר על הקול האישי מאד, שהוא בה בעת אוניברסלי. אמנם, שלא כמו בשירי יהודה עמיחי, אי אפשר, לדעתי, לתרגם את רוב שירי בלפור חקק מבלי לאבד את איכותם ומשמעותם המובהקת, במיוחד בכל הנוגע למושגים וביטויים הלקוחים מעולם הציורים המיסטי יהודי.
לדוגמה, השיר המעניין והיפה שנכתב לכבוד אחותו רינה, הנקרא "פיוט אהבה לאחותי ביום חתונתה" (עמוד 43) .השיר כתוב במתכונת הפיוט הקדום שבמחזור לימים הנוראים, המתאר את עבודת הכוהן הגדול ביום הכיפורים. יש בו על כן התפעמות הנפש עד כדי העזה לערוך הקבלה מדויקת בין אחותו לכוהן הגדול ביום הקדוש מכל:
"כטוהר הנתון בצניף צחור מראה כלה
כפעמוני זהב בשולי שמלתה מראה כלה
כזוהר זריחה לבנת אור מראה כלה"....
וכן הלאה במעלה ההפלגה, שהיא לא פחות אותנטית מהמבע הרזה והמאופק, המקובל בשירה בשנים האחרונות – עד למשפטים המסיימים את השיר פיוט הזה:
"...תפילות עולות, מרחפות במעלות . / ציפורי אלהים לראשיהם טשות. / אשרי עין / אשרי עין ראתה כל זאת. //"
שיריו של בלפור חקק מבטאים תפיסת עצמו ותפיסת עולם המהלכת בגדולות , זו תפיסה יהודית הבאה בתביעה רוחנית מוסרית גבוהה מן האדם ומאמינה ביכולתו לממשה בתוך הווית חייו היום יומית. כדברי הכתוב - "והייתם קדושים לפני ה' אלוקיכם." לכן אין זה מוזר או מביך לראות בספר מובאות רבות מספר "הזוהר", כאילוסטרציה מחייבת לתיאור חוויותיו האישיות וה"פשוטות" של המשורר, כשהן לבושות במחלצות יופי חושני ארוטי מאוד, חלקן במטבעות לשון קבליים מיסטיים אשר משמעותם בדרך הרמז, הדרש והסוד, מבלי לוותר על הפשט.
המשורר ממשיך בשיריו את מסורת חז"ל בפירושם לשיר השירים התנ"כי, המכיל אוסף של פיוטים חושניים , מדהימים בהעזתם ובמקוריותם. בתוך העולם הגשמי, קיימת האהבה הארצית, שהיא התגלמותה של האהבה האלוקית, ואין מדובר רק במטפורה, אלא בהוויה רוחנית המזוגה בתוך האהבה הגשמית באדם ובנוף כאחד.
ואכן, שירי בלפור חקק מבטאים את הגעגועים אל האחדות הגדולה האבודה, אל השלם. לכן, יש הרבה אהבה בשירים, אל האדם, אל הנוף ואל 'העצמי' - האהבה שבכוחה לאחות את השברים ואת רסיסי החיים היפים לאחדות אחת שלמה . בתוך כל זה קיימים הכאב והזעקה. לעיתים נישאת תפילה ובה ההכרה המעוררת חרדה, מפני קוצר היד להשיג את השלם או חולשת הדעת מלהמשיך להאמין באפשרותו.
"ואחר כך תפילה, ותיקונים. / ואחר כך נפילה. השתחויה ./ והמראות עכשיו רסיסים רסיסים / כמו רימונים אני מגיר עסיסי דם / כמו כוהנים אני מגיר שירה..."
"אלוהי שיריי הנגלה אליי בחלומות / אל תיקחני מעם מלכותך השירה עד / מות." (מלכות בתוך ההמון, עמוד 54).
ובשיר אחר:
"בכל זמן נעלה שאני משורר תהלים / עליי לבנות לי מעקה / שלא אפול אל עומק הבכאים. // ורק בחלומותיי אני משורר תפילה על פחד הנפילה." // (מעקה רוחני עמוד 51).
אין זה פלא , שרבים מציוני זמן חיבורם של השירים, קשורים בזמני גבול, במצבי מעבר מעולם אחד למשנהו, בדומה ל- "ויהי בחצי הלילה" מן ההגדה של פסח. מצבי גבול אלה יש בהם אפשרות של אובדן גדול, אך גם של תיקון גדול, של איחוד העולמות. לדוגמה – ציוני זמן של שירים אחדים בספר : "בין מנחה למעריב" ",שעת חצות", "מוצאי שבת" , "בין השמשות", "לפנות בקר, שעת זריחה", "ערב יום הכיפורים", "ימי בין המצרים", "השירים נכתבו בחדר טיפול נמרץ 4-10 בפברואר, 1987."
בצד שירי התעלות והתפעמות, יפים במיוחד השירים המתארים את הנפילה, את רגעי השקיעה, שלעולם נותר בהם לפחות הכוח לחוש- ולבטא. אחד השירים היפים, המתארים רגע שקיעה בנוף ירושלמי, כבציור חלום לירי קסום נקרא "ילד ועפיפון ליד הר ציון" (עמוד 66) ואביאו לסיום בשלמותו:
ילד קטן מחזיק בחוט דק
את השמש כעפיפון אדום.
עצבות יורדת אז על הר ציון
ערפילים של חלום.
האם יוכלו דמעות ילד קטון
למנוע את הנפילה, את השקיעה
של העפיפון?
חשכה עוטפת הרי מואב
המתנשאים מעל כפר השילוח-
יורדת כגזר דין קדום, מאיים.
בחשכה העבה איני רואה עוד
את עצמי
איני רואה עוד
את הילד החולם.
אין לילד רך הכוח
לשאת על שכמו משא הזמן הבוער
רק לבכות.
ולשורר.
מתוך :"נתיב" המדור לספרות (בעריכת משה שמיר) , ספטמבר 1994
"ילד קטן מחזיק בחוט דק
את השמש כעפיפון אדם.
עצבות יורדת אז על הר ציון
ערפילים של חלום.
האם יוכלו דמעות ילד קטן
למנוע את הנפילה, את השקיעה
של העפיפון?
חשכה עוטפת הרי מואב
המתנשאים מעל כפר השלוח –
יורדת כגזר דין קדום, מאים.
בחשכה העבה איני רואה עוד
את עצמי
איני רואה עוד
את הילד החולם.
אין לילד הרך הכח
לשאת על שכמו משא הזמן הבוער.
רק לבכות.
ולשורר.
(נתיב לספרות, אמנות וביקורת, ספטמבר 1994).