מאת: ד"ר צביה גינור
מתוך: מוסף משא, עיתון למרחב, כ"ז בתמוז תש"ל
בשירים יש רוח נעורים, שירים של שניים אך הם מופיעים כשניים שהם אחד. בכתיבת רגש נעורים יש לפעמים פלקאטיות. ספר ראשון עם חיוניות מבטיחה.
"במזל תאומים" הוא ספר ביכורים של אחים תאומים, הרצל-אלדד ובלפור-מידד , צעירים בני עשרים ושתיים, אשר בחרו להוציא לאור את שיריהם בקובץ אחד, דף לאח.
מטבע הדברים אתה מנסה להבחין בין השניים ולהצביע על המיוחד לכל אחד, ולו על מנת לעשות עמם צדק. במקרה זה, עם שהשירה אינה מדיום קיבוצי, בחרו האחים שלא להתחלק, ואולי זה יחודו של הקובץ, שהוא פרי השראתם של שניים שהם אחד.
על פי העטיפה, אפשר ללמוד, כי השניים עשו דרכם יחד בלימודיהם, זכו שניהם בשני המקומות הראשונים בחידון התנ"ך העולמי לנוער, ועתה לומדים הם ספרות עברית ומקרא באוניברסיטה העברית. מן השירים קל ללמוד, כי עולם החוויות שלהם דומה, אוצר המקורות וההשפעות דומה- ואין זה אלא צידוק נוסף להתייחס אל הקובץ כאל שלמות אחת.
תכונתם הבולטת של השירים ש"במזל תאומים" היא היותם שירי נעורים, בלוויית כל הסממנים הטיפוסיים: האהבה הסוחפת ("רועשת ומכה בי עם הסופות הגדולות", עמ' 49).
השאיפה ("אערוג אהמה ואתאפק", עמ' 48), האמונה "ואתה אלוהי אל רחום וחנון, ברא לי לב חדש" (עמ' 23), האופטימיות הכללית והפסימיות הזמנית "טענתי כל חלומותיי הגדולים והיפים במזוודות ורודות ולבנות", עמ' 43) ההתרגשות של הפגישה הראשונה עם החיים.
כשירים ראשונים של משוררים צעירים, משכנעים שירים אלה בכנות הרגש למרות גלישה אל פלקאטיות פה ושם, שימושים בנאליים מרובים, חוסר צמצום וחיסכון, או אולי איפוק, בעריכת הדברים. אך למרות אלה, ניכר פה כישרון לשורר, בוסר המבטיח שיבשיל ויישא פרי של ממש, ולו בזכות כמה שורות מעניינות ושימושי- סגנון בקובץ שמִן הראוי להתעכב עליהם.
בשיר "בחלודת רחמה" (עמ' 50) המחזיק עשרים ואחת שורות, יש להבחין בין העיקר לטפל ולהקיש מכאן אל תכונות הקובץ כולו.
בדיוק במחצית השיר, נאמר: "ומה אהיה/ אחרי הילקח ממני כל השקט". זוהי הרגשה כנה, מבוטאת בפשטות ובאפקטיביות, מעניינת מבחינות שונות. ובעיקר: זוהי שורה שאומרת דברים ברורים כמות שהם, ומשום כך יש בה מן האימה שלאחר השקט (וכמובן, הייחוד של "אחרי השקט, במקום "אחרי הרעש").
אלא שהשורות לפני הביטוי היפה הזה ואחריו לוקות בפירור ההרגשה, בפיזורה ולא בהעמקתה. יש בשיר שורה שלמה של אלמנטים חיצוניים מיותרים מנקודת ראותו של הקורא, שאולי חשובים היו למשורר בשלבי הכתיבה והתכונה עד שהביע את השורה החזקה. יש פרורי טבק, אדמות, דמי קין, ירמיהו, אלוהים, גחלים רומצים , עשבים, איים, ימים, חלודה , צרעת וכדומה. נראה לי שהשימוש בכל מוסדות ארץ כדי לבטא הרגשת אימה יסודית ובריאה הוא שימוש ג'ובנאלי, נעורי, הגובל בשלהוב עצמי וחוסר איפוק ילדותי. על מה ולמה לאסוף את כל הירום (אולי הכוונה: היקום) בכל כך הרבה התגלמויות ובלוויית פעלים רבים כמו: לפזר, לכסות, לצעוק, לרמוץ, לרעוד, לברוח, לנדוד, לנבול, וכדומה- כאשר הקו הפשוט הוא בזכות עצמו.
גם מבחינה צורנית יש בשירים נטייה לחזרות, להצהרות לשבירת משפט למען הדגשתו במידה מוגזמת. צורות כ"עוד אי ועוד אי, בי", או "עוד אם ועוד הם , ומה אהי" מופיעות ברבים מן השירים. יש בשימוש אלה מן המליצה, והם מעוררים תשומת לב ללשון ומתוך כך מסיטים אותה מן ההרגשה כולה.
הנטייה למליצה בשירים הללו, שני פנים לה. מחד, וזאת לטובה לדעתי, השימוש בלשון התנ"ך ובשיבוצה בשירים הוא שימוש יפה כל עוד הוא מצומצם בכמותו ובמסגרתו. סיומות של "סֶלה" טובות פעם פעמיים, אך לא עשרות פעמים. שימוש כמו "למנַצח על יונת אלם מזמור למנוצח" גולש אל ההתחכמות. לעומת זאת, השימוש ב"יבואו אחרים יחַרשו בעגלתו" בשיר "חידה בעונה הקשה" העוסק במצוקת החקלאי- טוב ומעניין, באשר הוא מנצל את הביטוי התנ"כי לתמונה חדשה ולבשׂורה אחרת.
הלשון התנ"כית ושליטתם המצוינת של שני המשוררים בשפה על גווניה מעניקים לשיריהם מימד נכבד, אך מצד שני סוחפים אותם אל הפאתטיות- . כשיבוא האיזון בין השימוש בלשון לבין העין המבקרת, יש לצַפּות לשירים מאופקים, בהם שולט המשורר ולא שליטת השפה. יש לקוות שעם התפתחות זאת, תתגבש גם דרך הביטוי המקורית והאישית יותר של הרצל ובלפור , אשר בספרם הראשון הוכיחו והפגינו כישרון לירי וחיוּניות מבטיחה, בדומה לשורות הבאות:
"כשאוזל לי יום אני שׂורף עוד/ דף מיומני. עצוב עצוב חֶלקי וגם / עני. וּפנקסי עמי עייף משׂאת מיטב / חלומותיי, ערלות גנִי ועוללות. / אאגור עוד אהבה ועוד תקוָה" (עמ' 63).