מאת: הרצל ובלפור חקק
מתוך: "יקום תרבות" (בניהול ד"ר אלי אשד)- 31 במאי 2020
ה'פרהוד' במשפחתנו- שבועות תש"א בבגדד
***
אפשר גם לקרוא את הגרסה האגדית של סיפור הפרהוד:
הדפים של ה'פרהוּד' מדממים: שמונים שנה
***
סקירה: המאמר מביא את ההיסטוריה המשפחתית: רצח שני האחים הבכורים של אמא סעידה ז"ל בפרעות שאירעו בחג שבועות תש"א (2-1 ביוני 1941). מתואר האבל המשפחתי וגם צידוק הדין: במלאת שבע שנים לפרעות נולדו התאומים הרצל ובלפור חקק, והחכמים אמרו למשפחה: "קיבלתם שניים תמורת שניים". נלווים למאמר זה שירים על ה'פרהוד'.
מאז לידתנו, גדלנו כ"ילדי עצמאות": השמות הרצל ובלפור, שנת הלידה תש"ח, סמוך להכרזת העצמאות של מדינת ישראל. הייתה תחושה, שתעוּדת הלידה שלנו היא תעוּדת הזֶהוּת שלנו.
האב פעל בבגדד במחתרת הציונית, ולא פלא, שהעניק לנו שמות סמליים אלה. זה היה טבעי בעינינו, שבחג העצמאות בכל שנה הלבישו אותנו חולצת עצמאות. שמענו רחשי לב של הורים חובבי ציון: היינו סְמלים מהַלכים של התקומה, של מדינת ישראל המתחדשת.
כך היה עד שנת 1977: לחזון התקומה נוספה מנגינה נעלמה. בהיותנו בני 29, יצא לאור ספרו של אברהם תו'ינה, שתיעד את ה'פַרהוּד' שאירע בבבל (עירק). ובמבט ראשון התייחסנו אליו כאל עוד ספר היסטוריה, שבא לשנן לנו זמנים שהיו, תאריכים ותצלומי של אירועים מן העבר.
ככל שקראנו, חשנו, שהלשון שלו אינה כמו של ספר היסטוריה. הניסוחים היבשים התחלפו בסגנון סיפורי, וכך ניצבו לפנינו שישה כרכים על קורות יהודי בבל. מגילות חיות ובוערות: הלשון האישית, המזדהה, מלאת האהבה ליהודי בבל – המילים שבו את הלב. כרך ועוד כרך, סיפור של קהילה. לא ידענו מה יחכה בהמשך.
כשהגענו לפרק השישי, הלב החסיר פעימה, כאן חיכתה לנו תיבת זיכרונות עם פצצה מתקתקת. אותו כרך הוקדש לַפְּרעות, שחיללו את חג השבועות תש"א - 1941. פרקי הכרך השישי היו לנו כפרקים של קינה לא נגמרת: סיפורי משפחות אומללות, שנפגעו ב'פרהוּד', ביניהן משפחה מאד מוכרת לנו – משפחת חַבְּשה, משפחתה של אימֵנו סַעידה: שני אחֶיהָ הבכורים, נורי ואברהם חבשה, נרצחו בפרעות. הסיפור של מותם, החרדה לגורלם עם היוודע דבר היעלם, סיפורו של העד שראה אותם בפעם האחרונה, השבר הגדול – כל דף בסיפור שָתת דם.
זו הייתה מכּת בּרק בעוצמה עזה: זה היה סוד שהוסתר מאִתנו, פרשה עלומה שהוסתה במשפחה מאחורי פרגוד אפל, והנה הפרטים המדממים כתובים שחור על גבי לבן, ובעת הקריאה זה היה – אדום על גבי לבן. מוות נורא, והנה הוא מודפס בספר.
השכול והלידה שבא כפיצוי
מות הבנים לא היה סוף הסיפור, היה לו הֶמשך מְטלטל, וכאן נחשף סוד נוסף – הפיצוי והנחמה לאחר השכול הכבד. ספרו של מרדכי תוינה היטיב לתת בחַסכנות, באיפוק, בשקט של חיבור לבבות: אמונה במשפחה, האמונה בְּמיתוס הפיצוי.
השבר הגדול במשפחה הוביל לפתרון שנראה שהצלה ההכרחית: לחתן את הבת הבכירה במשפחה, את סעידה אמנו. הדודים, החכמים, כולם היטיבו להרעיף את נבואתם – זו תהיה הישועה, החתונה תביא שמחה למשפחה, תשנה את האווירה הקשה והמרה. הנערה סעידה שהייתה נערה נישאה – ואכן התרחש הנס המיוחל.
לעלמה הצעירה נולדו תאומים – והלידה נתפסה כפיצוי "שנַיים תמורת שנַיים".
כשקראנו זאת, המלים זרמו בנשימה עצורה, ואט אט קלטנו שסיפור האֵימה והנֶחָמה הזה אינו רק סֵפר היסטוריה, זה הסיפּור שלנו.
תם הסיפור, תם פרק בחיינו. הסתיימו החיים השאֲננים כּישׂראלים: זהותנו, שהייתה עטופה בדגלי לאום ושירי עצמאות, אותה זהות של דור חדש ותקומה, חטפה מהלומה.
הלב הבין די מהר, הזהות המלאה קשורה בגורל היהודי, בפְּרעות. זה חייב טלטלה פנימית, מעשה שיבוא בעקבותיה. יצאנו למסע של גביית עדויות: סיפורים על המשפחה, על האווירה לפני ההפּרעות, החששות בהשתנות הנסיבות, המהלומה הנורא ערב החגג, הזעזוע בקרב הקהילה, פעמי הגאולה ערב הקמת המדינה, התהליכים שהובילו לעקירת קהילה שלמה מחיים של גולה לנכונות לוותר על הכול. ההתרגשות, העלייה ארצה...וכך כל נושא משך אחריו שלב נוסף. מֵאותו רגע, המשפחה הייתה לנושׂא משמעותי ומהוּתי בשירתנו.
סיפור ההסתה והפרהוד בנורא
התברר, ששנתיים קודם הפְּרעות, בשנת 1939, מוּנה עַבְּד אִל אִילַאה כעוֹצר שנועַד למלוך בחסות המנדט הבריטי. באותה שנה, שהה בבגדד המוּפתי הפּלשׂתיני חאג' אמין אל חוּסייני, שניהל מסע הסתה נגד היהודים, בהשראת המשטר הנאצי ובסיוע הציר הגרמני בבגדד פְרִיץ גְרוֹבֶּה. תעמוּלה נאצית שוּדרה בתחנות הרדיו. ב-1 באפריל 1941 תָפס את השלטון רַאשיד עלי אַל כּילָאני, בחסוּת הנאצים. הצבא הבריטי נע לכיווּן בגדד לדכֵּא את המרד. הייתה שעת דמדומים, שהביאה לתקופה של חוסר ודאות, לימים של הֶפקר: ראשיד עלי וממשלתו וכן המוּפתי ברחו לאיראן (פרס) ומשם לבֶרלין. הצבא הבריטי היה בשערי בּגדד, אך לא התערב בפעולות ההמון המוסת, שיצא לפרוע בשכונות היהודים בחג השבועות.
גדול היה השבר, כל התקוות שהחיים בבגדד בטוחים התבדו. העיר בגדד נשאה שם מעורר אמון: משמעות שמה "מתנת האל" או "ברוּאת האל", מן העיר הזאת באה הרעה ליהודים. המון של ברוּאי האל הפכו את חג מתן תורה ליום של אפֵלה.
השתלשלות אירועי הדמים
שאלנו את עצמנו, איך הפך חג מתוק ליום של פוגרום. הסיפור השקט בספרו של תוינה חשף צעקה גדול: בחג שבועות תש"א- 1941, אחֶיהָ הבכורים של אימֵנו נורי ואברהם הי"ד, היו בתחילת שנות העשׂרים לחייהם, והם יצאו לבקר את הסבא שלהם, חכם ציון חבְּשה זצ"ל, שהיה איש ידוע בבגדד, אב בית דין של הקהילה.
הם אמרו להוריהם, שהם יוצאים לקרוא אִתו מגילת "רות" ולהראות לו בגאווה את תעודות השְליש, של לימודיהם באוניברסיטה.
המון מוּסת וצמא דם התפּרֵע אז ברחובות בחג שבועות (ה'- ו' בסיוון) תש"א. כמה רחוק היה מה שהתחולל בחג מן השירה והפיוטים שהתנגנו בלבבות של היהודים התמימים, שחכּו בלב חפץ למתן תורה.
..."הבוקר זָרח והשוחט שָחט!"
ההמון המשולהב טָבח בִּיהודים, שמחים בשמחתם וחוגגים, לבושֵי לבן, יהודים טובים שמילאו את הרחובות והשווקים. ולא רק שם הונפה החרב. בלהט השׂנאה פרצו גם לבתי היהודים. הלילה הזה זכה לכינוי "ליל הבדולח של יהודי עירק" (2-1 ביוני 1941), בהקבלה ל"קְריסטַל נַאכְט" בברלין 10-9 בנובמבר 1938.
מגילת הדמים אכן הפכה לפרקי זוועה בספר ההיסטוריה של תוינה. מעשי הרצח מתועדים בכאב רב. בסיפור הפוגרום הנורא נחשף הרצח של האחים, והמילים נגעו גם בעדות הדמים הקשה: היה עֵד שראה אותם מתבוססים בדמם, שמו של העד - אליהו חייק. בָּעיר התפרעו צעירים חמושים ברובים וסכינים מ"כתאיב אל שבאב", פלוגות נוער, שהוקמו בהשראת הצִיר הגרמני פריץ גרובה, ובהשראת ה"היטלר יוגנד" בגרמניה.
זו הייתה שעתם הקשה של יהודי עירק: לאחר שנים של מגמות מעוררות אמון של קירבה והשתלבות, נופץ אותו 'חלון הזדמנויות': נוצר קשר בין הערבים למפלגה הנאצית בגרמניה, וזה הקרין על התנועה הלאומית הערבית: המופתי חג' אמין אל חוסייני מירושלים (1974-1897) יצר ברית עם גרמניה הנאצית והגיע לברלין. המוסלמים פרשו את הכוחנות הצבאית של הנאצים כמקבילים לתפיסת הג'יהאד באיסלאם, הפּרעות החלו בהשתוללות פראית של המון, שהתנכּל ליהודים ברחוב ראזי (ג'אזי) ורצח אותם במכות מרושעות ובסכינים. יהודים, שהיו במוניות הורדו מן המוניות ונרצחו מיד באלות ובסכינים.
מקרי רצח נוראים אירעו בגלוי מול תחנת המשטרה בבאב אל שייך. העדויות מלמדות, שעל אֵם הדרך המובילה לקבר יהושע כהן גדול, ב-1 ביוני 1941 התנפל ההמון על יהודים שקיימו את מנהג הביקור - "זיארה" - במקום הקדוש.
מותם של שני האחים בחג השבועות
גם האחים של אמא סעידה ז"ל, נורי ואברהם הי"ד, ראו את הביקור אצל הסבא שלהם חכם ציון כּ'זיארה' לאיש רם מעלה וקדוש, והם, האחים הטהורים, נרצחו בדם קר ביום התקדש חג !
אמם של האחים נורי ואברהם, סבתא תופחה לא יכולה הייתה לשאת את אי הוודאות הקשה, את הידיעה שבניה הבכורים נעדרים. השאלה הגדולה הייתה: לאן נעלמו, האם הגיעו אל הסבא ציון, האם הם נחבאים בצדי הדרך?
האם המודאגת עטתה עליה בגדים של מוסלמים, ולקחה איתה את בתה ויולט-מרים. שתיהן יצאן לדרך בשעת ערב מאוחרת, התערבבו בהמון האדם, כדי להגיע לכיכר העיר, לנסות לחפש מידע על הבנים האבודים. היו רגעים, שחששו כי זהותן תתגלה. השליחות לא הובילה לאיתור הבנים. חלפו ימים והגיעו ידיעות רעות, הבשורה המרה חלחלה לאיטה.
בתום הפְּרעות המשפחה הייתה באֵבל כבד. אימֵנו, שהייתה אז נערה צעירה בת 14, נשלחה לבתֵי החולים ולתחנות המשטרה לזַהות את הגוויות, וכל חייה נשאה את הטראומה הקשה הזאת. הנערה הצעירה עברה מחדר מתים לאחר - אך האחים לא נמצאו ונחשבו נעדרים. לכל הנעדרים הוקם "קבר אחים" בעיר בגדד.
ההורים השַכּולים סבא יצחק וסבתא תוּפחה חשו שהעולם נחרב, איש לא יכול היה לשוחח עמם, הכול הפך לשחור משחור, זוג אומלל שנותר בשִיברון לב.
המרפא למשפחה השבורה
המשפחה ניסתה למצוא מרפא לזוג ההורים השכולים, לחורבן הגדול. הדודים נרתמו לסייע, לאחות את השברים. הוחלט לחתֵן את הבת הבכירה סעידה, שהיא אימֵנו. זה נראה לכולם מתכון לשמחה, להוציא את המשפחה מיגון לשמחה. ואכן השׂיאו את אמנו בגיל צעיר – והתקווה ליום חדש נשאה פרי.
כאשר ילדה הבת הבכירה שני בנים תאומים, באו החכמים ואמרו לסבא: "קיבּלתָ שניים תמורת שניים". דבר הנחמה טלטל את המשפחה, ונותר כּצו לדורות.
מאותו יום הפכו המילים לנבואה שהגשימה את עצמה. מכאן ואילך רָווח במשפחה מיתוס הפיצוי והתְמוּרה, לידתנו נתפסה כמהלך אלוהי - נוֹלדנו כפיצוי לנרצחים. הרצח הנורא, הפיצוי הנשגב, הטלטלה הבלתי נתפסת. כל זה הותיר חותָם גדול. מכּאן באה רוח גדולה וחוללה תמוּרה מפְעימה - השתַּנו חיינו, השתּנו לבלי הכּר: לא היינו עוד סמלֵי התקומה, נשָׂאנו עלינו גם את מורשתם של שני הנרצחים ב'פרהוד'.
גורלם דבק בנו.
גורלם של ההורים השכולים
הפיצוי והנחמה לא הביאו מרגוע לנפשם של ההורים השכולים. כאן ראוי להביא את סיפורו של משה, אחיהם הקטן של נורי ואברהם. בעת הפרהוד היה משה כבן שנתיים, ושברונם של הוריו הותיר אותו עזוב ואומלל. כילד חש, את גודל החשיכה שנפלה על אמו, על אביו.
קשה למילים בהגיע יומן לספר את סיפורו של משה. איך תוכלנה המילים לספר ספורו של ילד רך בשנים בימי הפרהוד. משה חיבר את הפרהוד לסיפור הקאהי והסילאן. בחג השבועות נהגו לטבול את מאפה הקאהי שהיה עשוי מבצק עלים, טבול בדבש תמרים, בסילאן. דוֹדנו משה היה אומר: "בחג ההוא לא זכרתי סילאן...טבלו הכּול בדם...".
כשביקשנו ממנו לספר, כיצד הכינה אמו את הקאהי סיפר בכאב:
"שבועיים לפני מותה אמרתי לה: 'מספיק, תראי כמה שנים עברו, יש לך עוד ילדים, נכדים ונינים... ולא יחזרו יותר האחים שלי'. אמרה לי אמי: 'אני יודעת את זה, אבל מה לעשות, אני רואה אותם כל יום, שעה שעה", וכך סיכם את עדותה: " לא מַרפים ממֶנה מסכֵּנה".
ארגזים נסתרים – מורשת הבנים הנרצחים
כל מורשתם של האחים הנרצחים נורי ואברהם הייתה בבית, בתוך שני ארגזים ענקיים. הילד משה היה צופֶה בהם. כילד שמע את הלחישות. לדבריו, האב יצחק חבשה סָגר את הארגזים באמצעות מסמרים, כדי שילדיו לא יוכלו להביט בבגדֵי הנרצחים ובספרים שלהם. משה זכר עצמו כילד רועֵד בעוברו ליד הארגזים, מנסֶה לקלוט ולספוג משהו מרֵיח הבגדים של אֶחיו, מריח מחברותיהם. וכאן פתח משה את לבו וחשף חוויה נוראה:
לאחר תשע שנים, החל האבא השַׁכּוּל, יצחק חבשה, לפָרק את הארגזים. אולי ידע, כי הגיעה שעתו לעלות לארץ. הימים היו אכן סמוך לעליית המשפחה לארץ ישראל:
"ראיתי את אבי...היו מחממים את המים בדוודים ומכניסים עצים...הוא לקח את הספרים". קשה לקרוא את השורות:
"ראיתי את אבא שלי יום שלם מפויח כולו, והיה ממלמל… והפּנים שלו, הידיים שלו, כולו שחור… העיניים הכחולות שלו מבריקות...והזיעה ניגרת כּכה מהפּנים גם מחום השריפה"...
והשורות כואבות: "הייתה לו ארובּה... הייתה עשויה מִפח עגול...היה כל פעם מֵרים את ראשו ואומר לעשן: "לֵך אֲליהם, זה מה שנשְׁאר".
בצער הוסיף משה: האב חש, כּי זו עֵת פרֵידה מכּל הגְווילים. ידע, שהנה הוא עולה לָארץ, ולא יוכל לקחת עִמו את הארגזים הקדושים.
משה הילד שבָּגר, זכר עוד רגעי משבֵּר, הגדול בכולם, יום הכיפורים. האב סיפר לבנו, כמה הקפיד לומר את תפילת "וַיְהי אחרֵי מוֹת שנֵי בְּני אהרֹן" בבכי. הובטח לכָל הקהל, שמי שיֹאמר זאת בבֶכי מר, לעולם לא ימוּתוּ שני בָּניו ביום אחד. ובא הפרהוד...האב האומלל נשבּר. ברעד חיבּק את משה בן הזקונים: "זה מה שנשאר...לקחו לי את שנֵי הבּנים".
שירינו בעקבוֹת הפרהוּד
אנו מביאים כאן מבחר מתוך השירים הרבים שכָּתבנו. שירו של בלפור חקק "משׂא בבל" מתאר את האירועים הקשים מנקודת מבּטו של הסבא יצחק חבְּשה ז"ל.
בשיר "סוכּריוֹת הדִין" מתאר בלפור את צידוק הדין: "שניים תמורת שניים".
השיר של הרצל חקק "אִמי מרתיחה סוכּר בשקֵדים" מתאר את האם סעידה מתבּוננת בּבניהָ התאומים - ורואָה בהם צֶלֶם שיֵש בו תמורה, בָּניה בדמות אחֶיהָ שנִספּו. בשירו השני כותב הרצל על סבתא תוּפחה.
מַשָּׂא בָּבֶל / בלפור חקק
שָׂא אֶת הַמַּשָּׂא, הוּא אוֹמֵר.
שָׂא אֶת הַמַּשָּׂא הַזֶּה מַשָּׂא בָּבֶל.
וְיִהְיֶה הַמַּשָּׂא הַזֶּה, הוּא נוֹהֵר
מַשָּׂא דָּמִים עַל הַנְּהָרוֹת
מַשָּׂא עַל הַדָּם בַּנְּהָרוֹת.
סַבָּא פּוֹכֵר יָדָיו וּנְשִׁימָתוֹ קָשָׁה.
בְּחַג שָׁבוּעוֹת, הוּא בּוֹעֵר
בְּחַג שָׁבוּעוֹת מַתָּן תּוֹרָתֵנוּ הַקְּדוֹשָׁה
בִּשְׁנַת תִשָּׂ"א הָיָה הַמַּשָּׂא.
וְזוֹכֵר סָבִי כִּי בְּמוֹצָאֵי שַׁבָּת
(יוֹמַיִם טֶרֶם חַג הַשָּׁבוּעוֹת)
בָּאוּ לוֹ סִימָנִים קָשִׁים לָרָעוֹת.
נֵר הַבְדָּלָה הִדְלִיק, פְּתִיל כֻּתְנָה בְּגָבִיעַ
שֶׁל שֶׁמֶן. וְעָמַד הַנֵּר קָרוֹב לַקִּיר.
וְשָׁלַח לֶהָבָה לְהָאִיר.
וְנָתַן כֶּתֶם שָׁחֹר עַל הַקִּיר
עָנָן גָּדוֹל בָּרָקִיעַ.
וְאָמַר אָז סָבִי לְבָנָיו הָעֲתִידִים לֵיהָרֵג:
הַמַּבְדִּיל בֵּין אוֹר לְחֹשֶׁךְ
חַטֹּאתֵינוּ יַשְׁכִּיחַ.
בז' בְּסִיוָן יוֹם אִסְרוּ חַג
נֶאֱסַר הֶחָג בִּנְחֻשְׁתַּיִם.
בַּבֹּקֶר רָאָה סָבִי בְּקוּמוֹ מִשְּׁנָתוֹ
צִפֳּרִים שְׁתַּיִם
מֵתוֹת עַל גַּג הַבַּיִת.
יְשֵׁנִים הָיִינוּ עַל הַגַּג, הוּא אוֹמֵר
וְכָל הַלַּיְלָה דִּמִיתִי שֶׁאֲנִי שׁוֹמֵעַ
בַּחֲלוֹמִי זַעֲקוֹת צִפֳּרִים
כָּל הַלַּיְלָה כָּבוּ כָּל הַנֵּרוֹת הַמְּאִירִים
בִּשְׁנָתֵנוּ כָּבוּ מִפַּחַד הַזְּעָקוֹת.
בַּבֹּקֶר רָאָה סַבָּא
שֶׁהַדֶּקֶל בַּחֲצֵרוֹ נֶעֱקַר
כְּמוֹ נָפַל בִּסְעָרָה
גִּזְעוֹ גּוֹסֵס.
גַּם כָּבָה וְחָשַׁךְ נֵרוֹ שֶׁל מֵאִיר
בַּעַל הַנֵּס.
כְּתֹב בְּנִי, אוֹמֵר סַבָּא
כְּתֹב זֶה הַשִּׁיר.
כְּתֹב כִּי כָּבָה גַּם רַבִּי מֵאִיר.
כִּי נִתַּז הַיַּיִן אָז לוֹהֵט בְּעוֹרְקֵי הַגָּבִיעַ
כִּי כִּסָּה הַיַּיִן חֲשֵׁכָה כָּל הָרָקִיעַ.
וַיֶחֱשַךְ הַיּוֹם עָלֵינוּ
וַיֶחֱשַךְ טֶרֶם עֵת
וַיֶחֱשַךְ הַיּוֹם כְּעֵינֵי הַמֵּת.
זה השיר של הרצל חקק "אמי מרתיחה סוכר בשקדים" המציג את אימנו:
אִמִּי מַרְתִּיחָה סֻכָּר בִּשְׁקֵדִים/ הרצל חקק
רֵיחַ נָעִים שֶׁל מֵי וְרָדִים.
מַזָּלִי שֶׁאֲנִי מְחַכֶּה לְזִכְרוֹנוֹתַי בַּנֹּעַם
הַיָּחִיד בָּעוֹלָם הַתּוֹאֵם אוֹתָם. הִנֵּה הַשְּׁקֵדִים
הַכְּתוּשִׁים נִמְהָלִים בְּמֵי סֻכָּר רוֹתְחִים.
אִמִּי מְכִינָה לוּזִינָא לְבָנָה
לַהֻלֶּדֶת הַיְּלָדִים.
שְׁנֵי תְּאוֹמִים אַחִים.
שְׁנֵי אַחֶיהָ אָבְדוּ בְּפַרְעוֹת תַּשַׁ"א
גַּם הֶחָכָם לֹא יָדַע לִמְצֹא בָּרוּחוֹת הֵיכָן אוֹתָם
הָרוּחַ נָשָׂא. וּשְׂפָתָיו יָצְקוּ:
לֹא תִּקְרְאִי לְבָנַיִךְ הַתְּאוֹמִים בִּשְׁמוֹת אַחַיִךְ הָאוֹבְדִים.
אוּלַי חַיִּים הֵם. אוּלַי בָּרְחוּ אֶל עֲשֶׂרֶת הַשְּׁבָטִים.
אִמָּא מוֹסִיפָה מֵי וְרָדִים. מְעַט הֶל
מְפַזֶּרֶת. שׁוֹפֶכֶת סֻכַּר קָרוּשׁ בְּתוֹךְ. חוֹתֶכֶת
בִּשְׁנֵי אֲלַכְסוֹנִים.
כְּאִלּוּ דָּלְקוּ נֵרוֹת. כְּאִלּוּ יוֹם הַשָּׁנָה.
אִמָּא מְכִינָה לוּזִינָא לְבָנָה.
אוֹהֶבֶת הָיְתָה, כָּךְ אָמְרָה, לְהַבִּיט
בְּשִׂפְתֵי תְּאוֹמֶיהָ הָרַכִּים. גּוֹנָם יָפֶה
כְּצַוְּארַי הַפְּרָחִים.
יֹבֶשׁ בְּגֵוָהּ: הַאִם רוּחַ אַחֶיהָ בָּאָה בְּבָנֶיהָ.
הַאִם שֻׁסְּעוּ צַוְּארֵיהֶם בְּמַאַכְלוֹת רוֹצְחִים.
יָדֶיהָ אֱמוּנוֹת עַל הַלּוּזִינָא .
מַרְתִּיחָה, מוֹרִידָה מִן הָאֵשׁ, שָׂמָה שְׁקֵדִים, מְעַרְבֶּבֶת, כּוֹתֶשֶׁת
לְחָיֶיהָ יְבֵשׁוֹת כְּאִלּוּ הִסְכִּינָה.
הַאִם הֶל דִּמְעוֹתֶיהָ נָמַס עִם הָאֵשׁ הַלּוֹחֶשֶׁת.
שְׁנֵי תְּאוֹמִים נוֹלְדוּ
עֵינֵיהֶם סֻכָּר וּשְׁקֵדִים.
וּבָאֲוִיר הַעֲמָדַת פָּנִים לֹא נִשְׁכַּחַת.
מֵי וְרָדִים.
זה השיר של בלפור חקק המתאר את תהליך צידוק הדין שבע שנים לאחר הפרעות:
סוכריות הדין / בלפור חקק
לְאַחַר הַפְּרָעוֹת
אָמַר סַבָּא בְּשֵׁם וּבְמַלְכוּת:
צִדּוּק הַדִּין אֲנִי נֶאֱנָח
הַנְּשָׁמָה לָךְ הַגּוּפִים שֶׁלָּךְ
וְחוּסָה עַל עֲמָלָךְ.
בְּתוֹךְ הַשֵּׁמוֹת שֶׁהוּא קָרָא
וְהַמַּלְכוּת
לָחַשׁ גַּם דִּמְעַת בָּכוּת.
לְאַחַר צִדּוּק הַדִּין
קָם לְהִתְפַּלֵּל בְּבֵית הַכְּנֶסֶת -
שָׁמַע מֵחַלּוֹנוֹ אֶת הַחַזָּן,
אֶת תְּפִלָּתוֹ.
סַבָּא נִכְנָס בְּשַׁבָּת אֶל מִקְדַּשׁ מְעַט
לְהִתְפַּלֵּל עִם אֶחָיו
וְשַׁבָּת הַמַּלְכָּה נִכְנְסָה אִתּוֹ.
בַּחַלּוֹן הָיָה אוֹר הַלְּבָנָה
חוֹפֵף מִתּוּק דִּין עַל סָבִי מִמֶּרְחָק
נֹעַם שֶׁל חַג
אוֹר חֲלָבִי.
הָאוֹר הִגִּיעַ עַד לַדֶּלֶת,
נִכְנַס לָגַעַת נִחוּמִים בְּפָנָיו שֶׁל סָבִי.
סַבָּא אָמַר:
"מִזְמוֹר שִׁיר לְיוֹם הַשַּׁבָּת,
טוֹב לְהוֹדוֹת..."
וְשָׁמַע בְּכִי חָנוּק שֶׁל הַמַּלְכָּה
סָבָתִי, נְשִׁימוֹת וּרְעִידוֹת.
הָרַב עָמַד עַל הַתֵּבָה
דָּרַשׁ דִּבְרֵי תּוֹרָה עַל הַדִּין,
אָמַר הַלְלוּיוֹת
וְהַנָּשִׁים בְּעֶזְרַת הַנָּשִׁים כִּסּוּ פְּנֵיהֶן
וְזָרְקוּ עַל רָאשֵׁי הַגְּבָרִים
סֻכָּרִיּוֹת.
ולסיום, זה שירו של הרצל על סבתא, האם השַכּוּלה:
סבתא קולה נדם, ולא נִחם/ הרצל חקק
לֹא קוֹל, רַק הֵדִים
עִנְבָּל שֶׁל פְּעִימוֹת, הֵיכָן הַיְּלָדִים.
פַּעֲמוֹנִים בּוֹכִים בַּחֲלוֹמוֹתֶיהָ, בְּאוֹתוֹ חַג
דְּמָעוֹת, שָׁבוּעוֹת. שְׁנַת 1941. זְמַן הָעוֹלָם
נֶחֱרַב. דָּם זָב. חֵילוֹת וִישִׁי מוּבָסִים
בְּלִי קְרָב. הִיטְלֶר לְרוּסְיָה הָלַךְ
וְקָרַב. טַלִּיתוֹת
יְהוּדִיּוֹת לַטֶּבַח. וּשְׁכוֹל.
אָבְלָה נָבְלָה בָּבֶל. הַכֹּל.
בְּפַעֲמוֹנִים הוֹדִיעוּ הַנָּאצִים בְּעִירָאק:
"עוֹד יָבוֹא לָכֶם חַג עָקֹב מִדַּם. בְּשַׂרְכֶם
יְנֹאַץ בְּמִשְׂרְפוֹתָם. אַבּוּ נָאגִ'י (הָאַנְגְּלִים)
שֶׁלָּכֶם אֵינוֹ. נָדַם. וְרוֹמֶל חַיָּלָיו לִרְבָבוֹת.
יָא רוֹמֶל, רוּץ לְטוּבְּרוּק.
פַּעֲמוֹנֵי שְׁוָקִים. רוֹמֶל כָּבַש אֶת טוּבְּרוּק. וְהַנָּאצִים
מוֹכְרִים בְּבַגְדָּאד כָּל חֵפֶץ בְּשֵׁם טוּבְּרוּק.
לֶחֶם טוּבְּרוּק. שְׁקֵדִים טוּבְּרוּק. יַיִן טוּבְּרוּק.
דַּמְכֶם יָא יָאהוּד טוּבְּרוּק.
עַגַּ'ל כַטְוָ'אתָאק יָא רוֹמֶל, (הַרְחֵב צְעָדֶיךָ, יָא רוֹמֶל),
רְמֹס רוֹמֶל וַהֲרֹג.
חַג חָדָש נָחֹג. תַכֶּה הַחֶרֶב יְהוּדֵי אַבּוּ נָאגִ'י
עַד קֶרֶס הָרָעָה, יָחֹגּוּ קְרִיעָה
זְמָן וְשָׁעָה, מַתַּן שׁוֹאָה.
סָבָתִי תּוּפָחָה, עֵינֶיהָ דִּמְעָה וְיָם. בָּנֶיהָ
נוּרִי וְאַבְרָהָם אֵינָם.
מֵאָז חַג הַשָּׁבוּעוֹת יוֹשְׁבָה שִׁבְעָה.
קָרוּעַ לְבָבָהּ. וְאַל בִּגְדָּהּ.
צְעָדֶיהָ מְדַדָּה, יוֹנַת אֵלֶם.
חַג מַתָּן וְהַכֹּל נִלְקַח.
תְּפִלָּה נוֹפֶלֶת.
חַג עָצוּב.
מָתַי יָשׁוּבוּ.
מָתַי יָשׁוּב
וְנִחַם. יִזְכֹּר סְגֻלָּתוֹ, בָּנָיו, בָּנֶיהָ, לִבָּהּ
הַמְּיֻתָּם.
הֵן קֹדֶש. וּמַלְכָּהּ כְּמוֹ רָחַק:
הֲלֹא שׁוֹמֵר בָּנַי, הֵן פַּחַד יִצְחָק.
הֲלֹא הַסִּילָאן עַל הַקָּאהִי טֶרֶם יָבַש.
אֵיךְ תַּחֲרִיש, עַמִּי נֶחֱרָש.
צַהֲלַת טוּבְּרוּק
וְעַמָּהּ נִכְבַּש.
"עַם גּוֹלֶה, עֻזּוֹ לֹא שָׁב,
שְׁכוֹל זָב", שְׂפָתֶיהָ נָעוֹת. קוֹלָהּ.
יִשָּׁמַע שׁוֹפָר, יְבַקַּע תַּחֲנוּנִים.
פַּעֲמוֹנִים.
"אֵיךְ נִתְכַּבֵּס לְיוֹם תּוֹרָה קָדוֹש
וּכְבָר שָׁבוּ לָנוּ יָמִיּם נוֹרָאִים?".