על דעת המקום והזמן / הרצל ובלפור חקק

הרהורים על זהותו היהודית של הישראלי

הרצל ובלפור חקק

"ניתק גלגל הזמן ,חרג מעל כנו/ אבוי לי כי עליי לשוב להתקינו", כך אומר המלט במחזהו הידוע של שייקספיר. ואכן אדם, שזהותו ניתקה מגלגל הזמן, חש מחסור פנימי, זהותו אינה שלמה. הזמן הוא הציר המרכזי בזהותו של אדם, והציר הנלווה הוא המקום.

זמן ומקום הם תחומים שבלעדיהם אין לנו קיום, והם גם הצירים שבהם נעה הזהות שלנו. כל אדם  המנסה לברר לעצמו את זהותו  מחפש אותה בין הזמן לבין המקום. כשאנו ילדים, כל אחד מאיתנו הוא יחיד מול כל העולם. בתהליך ההתבגרות מנסה הבוגר לברר לעצמו את דמותו בעיני עצמו ובעיני אחרים. כשאנו מתבגרים , אנו  מחפשים את קבוצות השייכות שלנו, ואנו בוחנים את עצמנו מול האחרים ולעומת האחרים. בשלב זה של בגרותנו, הזהות שלנו היא נגזרת של מקום , של הסביבה שבה אנו חיים. כשילד נמצא בקרב החברים שלו  -  החברֶ'ה – זו סביבה אחרת, זמן אחר. כשאימו נכנסת לחדר – הוא חש, שאימו משדרת רובד אחר, אין היא חלק מהזהות הסביבתית של החבר'ה. לא פעם הוא נבוך, כי הדו-שיח עם האם שונה מהדו-שיח וממערכת היחסים עם החברֶ'ה. 

המקום והזמן בזהותנו

הזהות המיידית שלנו היא הזהות המקומית. אנו קודם כל רואים את הסביבה, את האנשים המקיפים אותנו. בדרך כלל, במישור הגיאוגרפי הסובב אותנו אנו קרובים לאנשים המדברים בשפתנו, מתלבשים כמונו, מתנהגים כמונו  והם חלק מן המקום שלנו: מן השכונה , מן העיר,

מן הארץ. זוהי אכן הזהות המקומית, ויש לה גם מעגלים רחבים יותר: כדור הארץ מחולק לארצות, למדינות, לעמים ולדתות. הזהות המקומית-גיאוגרפית שלנו נקבעת  באמצעות מסמך ברור: תעודת הזהות. התעודה קובעת, שאדם פלוני הוא נתין של שטח פלוני, ומדובר בתעודה אובייקטיבית. זהות זו מבוססת על  החוויה ה מ ק ו מ י ת של האדם, על האזרחות שלו בטריטוריה פלונית. השייכות למקום משמעותה  א ז ר ח ו ת באותה מדינה.

המקום הוא הציר האופקי של זהותנו, וממנו נגזרת זהותנו הסביבתית-אזרחית. הזמן  שונה מהותית בהשפעתו על זהותנו . אם  המקום הוא "הישראליות" שלנו , הזמן הוא "היהדות" שלנו. 

הזמן - זהותנו היהודית

"הישראליות" היא הזהות המקומית שלנו,  האזרחות שלנו. זהו דבר אובייקטיבי שאינו תלוי בנו. מדובר במציאות גיאוגרפית, שיש לה  גם השלכות פוליטיות. זהות זו אינה הזהות היחידה שלנו. כשאנו בבגרותנו מנסים לברר לעצמנו לאן אנו הולכים, ואנו במצב של חשבון נפש עם עצמנו. הזהות המקומית אינה נותנת תשובות. מתברר אז, שזוהי זהות רדודה ללא עומק, ואין בה מענה למצוקות קיומיות עכשוויות. כשאני כפרט שואל את עצמי "לאן", אני מנסה לברר גם "מאַין", "מהיכן". זה מחזיר אותי מן ההווה אל העבר. אני עובר אז ממרחב המקום למרחב של הזמן.

נבהיר זאת: בשלב מסוים  של בגרותנו, של חיפוש הזהות, אנו מגלים, שיש לנו הורים שאמנם גרים עימנו על אותו ציר מקום, אך הם אינם בדיוק חלק מציר הזמן שלנו, כי הם שייכים לדור אחד לפנינו. אנו מגלים, שמעל הורינו נמצאים הסבים והסבתות, ומעליהם עוד הרבה דורות שקדמו לנו. ככל שאנו מביטים לאחור בציר הזמן, אנו חשים שלובים ואחוזים בדורות הקודמים בשריגים בלתי נראים. מי שאכן עושה את הבירור הפנימי הזה עם עצמו ואינו מתחפר בזהות רדודה  של "אני" ,"כאן"  ו"עכשיו" מגלה לפתע את הזהות של    ה ז מ ן, את השרשרת המופלאה של הדורות שקדמו לנו.  אם ראינו קודם באופן טבעי וקרוב את המקום כציר אופקי , הזמן הוא הציר האנכי של זהותנו.

רגע זה של ההתוודעות אל הזמן הוא רגע דרמטי בכל בירור זהות: אנו נושאים עינינו מן הקרקע הארצית מאד ומתוודעים לזהות רוחנית, ערטילאית כביכול. אנו מגלים את השרשרת הארוכה –ארוכה של אנשים שקדמו לנו בסדר הדורות , אנשים שאיננו מכירים ויודעים אותם – וייתכן, שאפילו שמם אינו ידוע לנו. אנשים אלה היו בני תמותה כמונו, שאהבו ושנאו וקינאו ככל האדם, והם גם הזדווגו והולידו. הם אכן נעלמו, אך הם השאירו חותם: הם הולידו את הדורות הבאים, הם אלה שהולידו אותנו. יש להם חותם.

היחיד המחפש את זהותו בין זמן לבין מקום מבין, שזוהי הנקודה המהותית-משמעותית של זהותו. הוא מגלה אז, שהוא  החוליה ה א ח ר ו נ ה בשרשרת, בינתיים. המשכיות השרשרת תלויה בו,  והוא יכול לבחור, אם להמשיך את השרשרת הזאת או להינתק ממנה. לכל אדם בכל דור היתה האופציה להינתק מזהותו המקורית ולערוק מן השרשרת שלו לזהות אחרת. להערכתנו, כל אדם, שזהותו המקורית והאמיתית היתה יקרה לו, בחר להיצמד לשרשרת. השרשרת מצטיירת לאדם המברר את זהותו כתופעה מרתקת ומסתורית.זה נכס, שהוא חייב להכיר עד כמה שזה ניתן.

הפרט המתלבט יודע, שלא יוכל לעולם להכיר את הדורות שקדמו לו - ואולי גם לא יוכל לברר נתיבי שמותיהם. אבל, הוא יודע שכאן בשרשרת הזאת טמונה זהותו, כי הוא חלק מן השרשרת הזאת, אם ירצה ואם ימאן. כאשר יהודי מתחבר לשרשרת שלו, הוא מתחבר לזמן.

הזיקה שבין ציונות ויהדות אינה מובנת מאליה: אם המקום הוא הישראליות שלנו, הזמן הוא היהדות שלנו, דהיינו: זהותנו הלאומית. אדם שמביט אל השרשרת שלו יודע שהוא חלק ממנה, והוא אינו יכול לבחור אותה. היא פשוט המציאות האמיתית שאין בלתה. אדם יכול להחליט שהוא מתגאה בה, שהוא מתבייש בה, שהוא רוצה לברור לו רק חלקים מתוכה. אין הוא יכול להחליט, שהשרשרת אינה קיימת. הוא יכול לשים חלקים מן השרשרת בסלון שלו וחלקים אחרים במרתף. הוא יכול להחליט, שהוא מתנכר לזהותוף אבל, הוא אינו יכול למחוק זהות זו, כי היא חלק ממנו והוא חלק ממנה. מי שישר עם עצמו ועם זהותו מגלה אז, שזוהי זהות תודעתית-פנימית. אם ישכיל האדם ויחפור בתוך המחצבות הפנימיות שלו, יגלה תמיד אותה שרשרת מופלאה. והוא יבין - הוא מחובר אליה כחוליה אחרונה (בינתיים).

הניסיונות השונים במשך הדורות של מתבוללים יהודיים להינתק מן השרשרת היהודית הוכחו ככישלון. כל מי שפעלו מתוך רצון לוותר על זהותם היהודית  (הלאומית) ולהיות לאזרחי העולם - גילו במוקדם או במאוחר, שהם נאלצו להתחבר לשרשרת אחרת. זאת משום, שהעולם מחולק ליחידות לאומיות ואתניות ואינו ערוך עדיין לקבל יהודים תמימים, שבאו לגאול את האנושות מכבלי הלאומיות. אותם "צרפתים בני דת משה" במאה ה19- גילו לחרדתם, שהם ויתרו על זהותם הלאומית,אך ילדיהם לומדים בבית הספר על "אבותינו הגאלים". מי שויתרו על אבותיהם היהודיים, שיצרו מורשת כה מפוארת, מצאו עצמם מחוברים למורשת אחרת, מורשת של שבטי הכובשים הברברים, שפלשו לצרפת וכבשו אותה. גלות שסופה – התבוללות.

ואיפה כאן הציונות?

התנועה הציונית קמה מתוך חוויה של דיסוננס עמוק בין הזמן לבין המקום. התנועה הציונית קמה כדי לחבר את הזמן למקום :  הזמן היהודי הוביל אל מקום אחד ויחיד, אל ארץ ישראל. מאז היציאה לגלות חי היהודי בכל פזורותיו  בדיסוננס בין המקום שבו הוא חי בגלות לבין הזמן, שאליו מחוברת זהותו כיהודי. השרשרת היהודית, התפילות , המערכת ההלכתית, המנהגים והפיוטים -  כולם הובילו לעבר ארץ ישראל. ראשו וליבו של היהודי היו מחוברים לזמן היהודי , ואילו רגליו היו מסומרות לקרקע זרה, למקום אחר.

כשהיהודי בגולה התפלל בתפילת "שמונה עשרה" (עמידה) את  "ברכת השנים", הוא ידע, שאין לתפילה זו נגיעה לַמקום שבו הוא גר. כך לדוגמה, כשהוא התפלל לגשמים "משיב הרוח ומוריד הגשם", הוא חשב בליבו רק על המולדת שבלב. ייתכן, שמחוץ לביתו קפחה השמש בכל עוז - והוא לא ניסה לשנות מציאות זו, וכך גם  בתפילת 'מוריד הטל'. 

ליבו היה נתון תמיד לאדמה ארץ ישראל. הקיום בגולה נתפס כארעי, והמציאות בארץ הרחוקה והנכספת נתפסה כמציאות האמיתית – חזון אחרית הימים, שיום יבוא והיא תקרום עור וגידים. אין פלא , היהודים לא יצרו בנכר שבו חיו זיקת מולדת. הם היו שבויים בזמן היהודי, וממילא היו מחוברים למקום היהודי. את נאמנותם למקום היהודי  ביטאו בהפגנת יחס של זרות לכל מקום, שבו שהו. המגורים בנכר נתפסו כשהייה בלבד, כלינת עראי.

דווקא במצב של העדר מולדת, חוו היהודים בכל גלויותיהם את הגעגועים למולדת. לאורך ההיסטוריה אכן היה גרעין קטן של יהודים במולדת לאורך כל הדורות. מעין גחלת לוחשת,  שמתעקשת לא לגווע. הגחלים חיכו שיתממש חלום שיבת ציון, לבל יעלה בעשן.

גם המשוררים ואנשי ההגות לא הרפו מכתיבה על הארץ. בהקשר זה יפים שורותיו של משורר זר, שגלה מארצו, אדם מיצקביץ, והחוויה שהוא מתאר כה הולמת את החוויה היהודית. וכך כתב בפואמה "פאן טדיאוש: "ליטא מולדתי, כמוך כבריאות/ לא ידעך איש, אלא אם כן הפסידך/ כעת את יופייך ונוייך אספר/ כי גליתי ורחקתי ממך".

אחד העם במאמרו "שלוש מדרגות" טען, שיש להישמר מראייה פשטנית לפיה העם היהודי לתפוצותיו נחלק לציונים וללא-ציונים (דהיינו: מתבוללים). לטעמו, הציונות שמה את יהבה על הזהות המדינית- ארצית, בעוד הזהות הלאומית היהודית נשענת על נדבכים תוכניים – רוחניים.אלה יסודות, שהם מעל ומעבר למסגרת המדינית-ארצית. הציונות הייתה בראשיתה מרד בעבר היהודי ובתכנים היהודיים, אך באופן דיאלקטי היא שבה אל התכנים של המסורת היהודית, ל'סולם  יעקב' יש מדרגות לַגאולה.  .

הזיקה לארץ במשך הדורות

למזלם של היהודים, במשך אלפי שנים של העדר ריבונות יהודית כאן, לא יצר כאן שום עם זיקת מולדת. הארץ הייתה תמיד פלך נידח באימפריה שכבשה אותה. מצבה הפיזי של הארץ עורר חלחלה בלב כל רואֶיה במשך הדורות, וספרוּת המסעות לארץ אכן מאשרת זאת. הנוסע המשמעותי ביותר לענייננו הוא מארק טווין, אשר הגיע לכאן ערב התחלת ההתיישבות הציונית. הוא מתאר (בספרו "מסע תענוגות לארץ הקודש" ) את השממה הגדולה, שהייתה בארץ טרם המפעל הציוני, שהפריח וקומם אותה לתפארת.

מעניין, שהרמב"ן בפירושו לפסוק התמוה "ושממו עליה אויביכם היושבים בה" (ויקרא כ"ו, ל"ב), טוען בראייה למרחוק, ששום עַם לא יצליח ליישב את הארץ, והיא תהיה עבור כל האויבים שיכבשוה ארץ שממה, עד שובם של היהודים: הארץ שמורה לעם ישראל בלבד.

"ושממו עליה אויביכם, היא בשורה טובה מבשרת בכל הגלויות שאין ארצנו מקבלת את אויבינו, וגם זו ראיה גדולה והבטחה לנו, כי לא תמצא בכל הישוב ארץ אשר היא טובה ורחבה ואשר הייתה נושבת מעולם והיא חרבה כמוה, כי מאז יצאנו ממנה לא קיבלה אומה ולשון, וכולם משתדלים להושיבה ואין לאל ידם" (הרמב"ן).

בחרט ברזל נכתבה נבואה זו במאה השתים עשרה, עד שנתממשה בימינו. ברוח דומה כתב ג'ונס ויליאם דאוסון בשנת 1888: "עד היום הזה לא הצליחה שום אומה להתבסס כאומה כארץ ישראל...אותו ערב רב של שבטים מדולדלים שישבו בה החזיקו בה רק כאריסים, כבעלים ארעיים. כפי הנראה, בעליל הם מחכים לאלה הזכאים לבעלות קבע על האדמה" . והחלום החל לקרום עור וגידים  בקצב מואץ  מאז ראשית העליות הציוניות. אל נשכח גם שהייתה נוכחות יהודית בארץ לאורך כל הדורות.

ואכן זוהי הציונות בתמציתה : חוויה של אהבה עזה לארץ ישראל , של רצון לחבר מחדש את הזמן היהודי עם המקום היהודי היחיד עלי אדמות - ארץ ישראל. היו שניסו לחבר את הזמן היהודי למקומות אחרים, מתוך הנחה, שהיהודי זקוק לפיסת קרקע בלבד. התברר, שכל הפתרונות הטריטוריאליים נכשלו. אילו היתה קמה באמת ובתמים מדינה יהודית באוגנדה, כי אז היתה זו מדינה, שבה נמצא שלד יהודי ללא נשמה. הראש והלב היו נותרים בארץ ישראל.  זו הסיבה, ששום פיתרון טריטוריאלי לא היה לו סיכוי לשרוד ולהצליח. כאשר קם בנימין זאב הרצל וכתב את ספרו "מדינת היהודים", הוא לא היסס להציע את השיבה לארץ ישראל, כיוון שהוא חש שהוא נוגע כאן בחלום של דורות, היטב הבין, שרק בכוחו של חלום ישן להניע את היהודים לעזוב את המקום, שבו הם חיים בגולה. לכן, פתח את ספרו "מדינת היהודים" במשפט: "הרעיון שאני בא להציע לכם הוא רעיון ישן נושן". מתברר, שבחיים של עם הרוח חזקה מן החומר. הציונות לא חידשה את רעיון אהבת ארץ ישראל, היא באה להעיר אותה. הציונות גם לא חידשה את הרעיון, שהזמן היהודי מוביל למקום היהודי. היא באה להקים לו כלי ביצוע כדי לממש אותו ולהביא מרגוע לנפש המיוסרת של היהודי, שחי "אלפיים שנות" בדיסוננס מתמיד, והקרקע מתחתיו היתה זרה לו ולזהותו.

הפרשה ההיסטורית שממחישה בחדות את מקומה של ארץ ישראל בזהות הציונית היא פרשת אוגנדה. כידוע, בלפור היה זה שהציע להרצל את אוגנדה ( 1903 ) לאחר הפרעות ביהודי רוסיה. הוא היה אז ראש הממשלה, ואנו יודעים על מחשבותיו דווקא משיחותיו עם חיים וייצמן לאחר  פטירתו של הרצל (1904). בספרו של מאיר וייסגל, מזכירו של וייצמן, מתוארת הפגישה בין בלפור לוייצמן : "אלא שקרה היפוכו של דבר. בלפור שאלו לוייצמן, מה טעם הוא מתנגד לאוגנדה, בהוסיפו, כי זו תכנית מעשית והממשלה הבריטית כל כוונתה להיות לעזר. וייצמן השיב לו, כי הציונות היא משאת –נפש רוחנית, ורק הגשמתה בארץ- הקודש תקיים את התנועה. הסטייה מארץ ישראל היא מעין עבודה זרה. אוגנדה, יודע הוא, הוצעה מתוך כוונה רצויה, ואולם העם היהודי לא ייתן לעולם מהונו ומכוחו ליישובה של ארץ שממה, אלא אם כן זו ארץ, שהוא קשור בה קשרי תולדה ורגש. ארץ ישראל - השפעת קסם לה, שתרעיד לבבות ותעורר למעשים. ואז באה השאלה והתשובה המפורסמת, שנעשתה חלק של המסורת היהודית, כששאל וייצמן את בלפור, אם היה מחליף את לונדון בפריז. ובלפור ענה, 'לא, אך לונדון היא בירת מולדתי', וויצמן החזיר לו: 'ירושלים הייתה בירת מולדתנו, בזמן שלונדון הייתה עוד שדה –ביצה".

הציונות קמה בשלב שבו היהודי לא יכול היה להימלט עוד מבירור זהותו. מחד – העניקו לו בארצות אירופה אמנסיפציה , ומאידך- המשיכו לרדוף אותו בשל זהותו האתנית.  היהודי האותנטי ידע שזוהי שעת ההכרעה המחייבת שיבה לזהות  של זמן ומקום. היו רבים שבחרו לנדוד לארצות המערב ( אירופה ואמריקה) ולדחות את ההכרעה על זהותם. הציוני הוא היהודי שחש את הקרע הרוחני-הפנימי ובחר לקבל את ההכרעה היהודית האותנטית: ארץ ישראל. ובמעשה דרמתי זה של חזרה לגיאוגרפיה. הוא גם החזיר את עמו להיסטוריה :

"פתאום קם אדם בבוקר ומרגיש כי הוא עַם ומתחיל ללכת

...ורואה כי חזר האביב כמו הוריק שוב אילן מן השלכת

...והוא צוחק גבורת דורות מן ההרים

ונכלמות משתחוות המלחמות אפּיים

להוד אלף שנים מפכּות במסתרים"  (אמיר גלבוע).

מימוש החלום לא נשלם

בדורנו זכינו לכך שהציונות ניצחה. החלום הנכסף להשיב את העם לארצו ולמקומו התממש בחיינו אנו:

"ואשרייך אשרייך לשון חרוצים

המַשְׂכֶּלת לדחות הנֶכֶר בְּקַש

ואשרי השִירה הכותבת 'ארצי'

בלי לחוש כי דרכָה על נָחָש.

ארץ ארץ, מתַי לדבר בךְ נוכַל

כמו לא בפנייךְ , כאילו לֹא בָּךְ?".

(נתן אלתרמן).  

ובכל זאת , העם היהודי לא נהר בהמוניו אל ביתו הנכסף, ועדיין רוב העם חי בגולה גם כיום.  בכל מהפכה גדולה יש שלב של עייפות החומר וחולשת הרוח  , של הינתקות מהחזון הראשוני. אך עלינו להתעשת ולזכור תמיד את המחויבות שלנו לזמן היהודי , וממילא למורשת היהודית . כמובן ,יש  לזכור תמיד את החיבור של עברנו ומורשתנו עם המקום האחד והיחיד ליהודי עלי אדמות : ארץ ישראל. כל עוד לא נשלם המעשה של קיבוץ הגלויות לכאן, לא נשלמו חובותיו של הציוני. וכל עוד לא הגיעו לכאן כל היהודים מכל תפוצותיהם, לא נשלם העידן הציוני.

חידוש היצירה הרוחנית היהודית

המִלכוד שעליו הצביע אחד העם לא חלף. האידיאולוגיה הישראלית-ציונית שהתפתחה כאן במשך חמישים וחמש שנות מדינה מקנה עדיפות למסגרת המדינית-ארצית. היהודי הישראלי נוטה גם כיום לחשוב באותם מונחים פשטניים שמהם הזהיר אחד העם : ציונים ולא ציונים. הוא רואה את זהותו הלאומית בעצם שייכותו למסגרת המדינית –ארצית של ישראל ואת קִרבתו ליהודֵי הגולה הוא בוחן במידת שייכותם לארץ ונכונותם לעלות.

האמת היא, שאין משמעות לציונות ללא הזיקה ליהדות. היא קמה כתנועה מודרנית במאה התשע עשרה והישגה הגדול ביותר – התעוררות האומה בגולה, הקמת כלים מדיניים, הקמת המדינה. עם זאת, אין לראות במי שחי כאן, כמי שמיצה את זהותו הלאומית. לנו כיהודים ישראלים חשוב לשמור על הקשר שבין הציונות לבין היהדות, כדי לשמור על רציפות של היסטוריה ותרבות. בעידן שלנו יש לחזור לתביעה של אחד העם להקים כאן "מרכז רוחני": כוונתנו כאן לזהות שלמה של היהודי הנשען על המסגרת המדינית- ארצית , אך חותר לקשר מתמיד עם המסורת היהודית לדורותיה וליצירה רוחנית יהודית. הדרישה לזיקה מתמדת לתרבות היהודית היא תביעה פנימית של כל יהודי המחפש את זהותו הלאומית השלֵמה. נביאינו הטיפו לנו, לבל נהיה 'ככל הגויים בית ישראל'. הציונות חתרה לשימור הזיקה הלאומית וליכולת ללמוד לטפח את התרבות, בבחינת "כזה ראה וחדש".

 הציונות המחוברת למקורותיה היהודיים השכילה שלא להיצמד למתכון יהודי אחד. כתנועה לאומית שאפה לעולם יהודי מגוון  - והיטיבה להציע אופני חוויה יהודיים שונים העונים על הפלוראליזם היהודי. זו אכן תביעתנו ממנה: אם אכן לא תתכחש הציונות למקורותיה היהודיים, נוכל לראות בה אנו היהודים הישראלים את הביטוי האמיתי של יהדותנו, כיוון שהיא מובילה אותנו לזהות עמוקה ושלמה יותר.

הוגים רבים קמו בעת צמיחת היישוב העברי ודרשו להישען על ארון הספרים היהודי. כתב על כך ברל כצנלזון במאמרו 'חורבן ותלישות': "מה ערכה ומפה פריה של תנועת שחרור, שאין עמה שורשיות ויש עמה שִכחה?". כצנלסון, כתבים 1 -עמוד 365.

והיטיב לאבחן את מצב העברית, בשל תאוות השכחה, בשל הרצון לייצר תרבות חדשה: "המכה הקשה ביותר שלקתה ספרותנו היא בהשתלטותו של אופן כתיבה, שלשונו חסרת שורשים וסגנונו מושפע בלהטוט-סלנג ובחידושי צברים וכל כולו דל ואפור ומעורר חמלה – כך במסתו 'אופני כתיבה ואופנת כתיבה'. המסה מתוך ספרו 'פסקי טעם' תשמ"ב.

זהות שלמה – שני צירים – קדושה ונצח

הזהות היהודית היא אכן תופעה היסטורית ורוחנית רבת-פנים, אך אחת הדרכים המרכזיות להבין אותה היא דרך שילובם של שני ממדים מהותיים: ציר הזמן ו-ציר המקום. ממדים אלו לא רק מגדירים את מהותה של הזהות היהודית לדורותיה, אלא גם מציבים אותה כייחודית בין זהויות עמים ותרבויות. ציר הזמן מגלם את הרצף ההיסטורי, הדתי והתרבותי של העם היהודי, ואילו ציר המקום – ארץ ישראל – הוא העוגן הגיאוגרפי, הרוחני והלאומי של הזהות הזו. חיבורם הוא שיוצר זהות שלמה, חיה ורלוונטית.

ציר הזמן של הזהות היהודית משתרע על פני אלפי שנים – מימי האבות, דרך יציאת מצרים, מתן תורה, תקופת המלוכה, החורבנות, הגלות, ועד לראשית שיבת ציון בעת החדשה. זהו רצף חיים הנישא על כתפי מסורת עשירה, חגים, טקסטים, זיכרונות קולקטיביים, סבל משותף ותקווה משותפת. לאורך כל שנות הגלות הארוכות, יהודים בכל תפוצותיהם שמרו על לוח שנה משותף, על שפה משותפת בתפילה, ביצירות ספרו שהכילו ספרות ומחשבה וממעל נישא חלום אחד – השיבה לציון.

הזמן היהודי הוא זמן ייחודי: לא רק גשר כרונולוגי אלא גם מוסרי ונבואי. בכנפיו חסו זיכרון העבר וחזון העתיד - גם יחד. בשונה מתרבויות אחרות, שנשענות בעיקר על הווה או עתיד חומרי, הזמן היהודי ינק מן העבר כדי ליצור תקווה רוחנית לעתיד – תקווה של תיקון עולם, של צדק, של אור לגויים. עם השנים נוצר הצירוף: "עם הנצח אינו מפחד מדרך ארוכה".

וכנגד ציר הזמן והנצח – ניחוח הארץ, פניה של המולדת לדורות. ציר נשק לציר. אכן זה ציר המקום – ארץ ישראל.  מעולם לא הייתה הארץ רק מקום גיאוגרפי עבור העם היהודי. זו לא עוד חתיכת אדמה, אלא מוקד של ברית, נבואה, זהות וגורל. הארץ הזו נתפסה מאז ומעולם כמרכז רוחני ותרבותי – גם כשהיהודים חיו רחוק ממנה פיזית. לאורך אלפיים שנות גלות, אף קהילה יהודית לא אימצה מולדת אחרת. יהודים חיו בארצות רבות, אך לא פיתחו זיקת מולדת אליהן. כל כיווני התפילה נותרו מופנים לירושלים. כל חתונה הסתיימה בזיכרון החורבן, וכל חג לווה בתפילה לשוב לארץ. הפיוטיים היו פיוטי כיסופים לארץ ישראל. 

הציונות: חידוש הברית – הגורל והייעוד

בשלהי המאה ה-19, לאחר אלפי שנות גלות, קמה התנועה הציונית – תגובה היסטורית עמוקה לחוסר היכולת להישאר עם מפוזר, ללא ארץ, וללא ריבונות. בנימין זאב הרצל, אבי הציונות המדינית, כתב את ספרו "מדינת היהודים" מתוך הבנה שהזהות היהודית זקוקה למקום ממשי – לא רק למסורת משותפת, אלא גם לאדמה, למדינה, לחיים לאומיים שלמים. הרצל זיהה כי ללא חיבור בין הזמן למקום, הזהות היהודית נותרת חסרה ומאוימת.

הרעיון הציוני היה לא רק מעשי אלא גם מהותי: להחזיר לעם היהודי את שלמותו. להפסיק את הפיצול בין זיכרון לעתיד, בין חלום למציאות. וכך, בדורנו – דור שיבת ציון – שבו היהודים לא רק לארצם אלא גם לעצמם. זהו הדור שבו הזהות היהודית מקבלת את מלוא משמעותה – עם היושב בארצו, בונה את תרבותו, מגשים את ייעודו ההיסטורי. 

הזהות היהודית המלאה היא תוצאה של שתי בריתות: ברית גורל ו-ברית ייעוד. ברית הגורל קושרת את היהודים יחד דרך סבלם המשותף, רדיפותיהם ועמידתם הנחושה מול כל אלה. אך רק ברית ייעוד יכולה להעניק לזהות היהודית תוכן חיובי, עתידי ובונה – חזון של חברה מוסרית, שוויונית, צודקת – מדינה שתהיה "אור לגויים".

שיבת העם היהודי לארצו בדור הזה אינה רק תיקון היסטורי – אלא גם בשורה לעולם. לאחר שנות גלות, דיכוי, שואה ונדודים, שב העם היהודי לאדמתו לא כדי להסתגר, אלא כדי לתרום – מתרבותו, מערכיו, מהלקחים שצבר במורדות ההיסטוריה. הציונות היא תנועה לאומית, אך בתוכה טמון גם מסר אוניברסלי – שיקום עמים, תקווה, צדק וחיים מוסריים ותרומה לתרבות האנושית. האם יצא אל גלותו וספר בידו, כדי לתרבות לתרבות העולם כולו, וגם כיום לא פגה שליחותו.

הזהות היהודית במלואה היא לא אחת מהשניים – אין היא הזמן היהודי ואין היא רק המקום היהודי – אלא שניהם יחד. הזהות היהודית היא זהות הנבנית מתוך קשר עמוק בין העבר להווה, בין עם למולדת, בין מסורת לחזון, בין גורל לייעוד. רק כאשר היהודי עומד על אדמתו, חוגג את לוח השנה שלו, מדבר את שפתו ובונה את עתידו. רק בדרך זו יכול הוא לחוות זהות מורכבת ומכילה. היהודי שואף לחיות בארץ אבותיו, לדבר את שפת אבותיו. היהודי בארצו מחזק אכן את זהותו כעם נאמן למורשתו. וכאשר הזהות הזו מופנית גם כלפי העולם,  היא נועדה כדי לתרום ולבשֵר טוב – היא הופכת לא רק לתכלית של שיבה, אלא להתחלה חדשה של תקומה.

הנוסח הראשון פורסם בכתב עת:

על דעת המקום והזמן, כיוונים, הוצאת הסתדרות ציונית עולמית, גיליון 10. תשס"ד.