אנחנו היינו תיקון הזמן / הרצל ובלפור חקק

לפעמים אתה מקבל לפתע קול שמגיע מעולם לא מוכר: קול מן העבר. הקול בא ליצור איזו טלטלה.. זה בדיוק מה שקרה. בינואר 2009 קיבלנו שיחת טלפון מדהימה. התקשר אלינו אדם לא ידוע מפתח תקווה. מעולם לא שמענו עליו, לא סיפרו לנו עליו. די מהר יכולנו להבין, יש לאיש האלמוני הזה מה לספר.

סודות מן העבר

נחשפנו בהדרגה לעובדות. האיש האלמוני הציג עצמו מעבר לקו. שמו אליהו בכור ואנו בני משפחתו. הוא נשמע לחוץ, הוא בעקבותינו זמן רב, יש לו מה לחשוף בפנינו, סודות מן העבר. זה נשמע כמו תחילתו של סיפור מתח, לא הבינונו מה יכול העבר לגלות לנו עלינו, על משפחתנו.

הקול הלא מוכר היה ישיר: "אני מחפש אתכם עשר שנים ולא מצליח לאתר אתכם. אני חייב לראות אתכם. יש לי תצלום מיוחד להעביר לשניכם...מפגש משפחתי בעיראק שירגש אתכם". משאלה לשאלה פקעת החוטים הותרה לאיטה. התברר, שהוא חווה את ה'פרהוד' בבגדד כנער, היה בקשר טוב עם משפחת סבנו יצחק חבשה. אליהו בכור הכיר היטב את האחים הנרצחים של אימנו נורי ואברהם חבשה. די היה בהשמעת שמם כדי לטלטל אותנו.

שני האחים הבכורים של אימנו נרצחו בפרעות ה'פרהוד' בשנת 1941. מה יש לו לספר עליהם? הדובר שנשמע מסתורי, היה בקשר עם האחים בשנות נעוריהם – ולפי המידע המסקרן שמסר באותה שיחה לא צפויה, יכולנו להבין: הוא רוצה לספר לנו על מפגש משפחתי המתועד בתצלום, חמש שנים לפני הפרהוד הנורא.

"הסבא שלכם ובני משפחה מצד חבשה נפגשו עם משפחתי בחג פורים. זה נשאר עבורי ערב פורים משמח, בטרם הגג התרסק על כולנו" כך אמר, ממפגש של חגיגה וניגונים – החיים הובילו לחג הנורא מכול". לרגע חשבנו על התזמורת המנגנת ב'טיטניק' כשמעבר לפינה חיכה שרטון גדול שאיים על חיי הנוסעים בספינה.

פגישה דרמטית

הסיפור של הפגישה הדרמטית איתו נקשר בזכרוננו, בדרך שבה התוודענו לאסון של ה'פרהוד', ולקֶשר של משפחתנו אליו. כשהיינו בני 29 (בשנת 1977) יצא לאור הספר "גולים וגאולים", כרך ו'. אם שמענו בעבר על 'הספר הלבן' בהיסטוריה, הנה הגיע הרגע להתוודע ל'ספר השחור' של יהדות בבל. אותו כרך תמים לכאורה, הכיל בתוכו סיפורי תופת. הכותב כָּלל בדפּים המָרים סיפורי משפחות, שנפגעו ב'פרהוד' בבגדד בחג שבועות תש"א-1941.

תו'ינה כתב את הסיפור של משפחתנו, והוסיף משפט שומט לסתות. כך למדנו, ש"כעבור שבע שנים מן הפרעות, נולדו המשוררים התאומים הרצל ובלפור חקק, והמשפחה ראתה בלידתם פיצוי משמים על מות שני הנרצחים". התברר שמיתוס 'הפיצוי והתמורה' היה ידוע במשפחה לכולם. אך לנו לא סיפרו אותו. בוודאי רצו לגדל אותנו כצברים ללא נטל הגלות.

המפגש עם אליהו בכור בא לשפוך אור על תיק סוד מן העבר. עשר שנים הוא חיכה לנו.

אליהו בכור שמח לראותנו. הוא היה אז אלמן עם מטפלת בביתו ברחוב צה"ל בפתח תקווה. הפגישה הייתה מרגשת מאוד. דפדפנו באלבומים ענקיים של תצלומים עתיקים, כאילו נחשפנו במעבדת צילום לנגטיבים מתוך תיק באפילה.

הוא חיכה לרגע שיראה לנו צילום חגיגת פורים במשפחה. ואכן התמונה ממש מסעירה: התברר, שחמש שנים לפני הפרעות, חגגו כולם פורים בבית של יהודה ומרסל חבשה. יהודה היה האח של סבא יצחק, ששָכל את שני בניו הבכורים. בתצלום של פורים, הנרצחים הגיעו למסיבה כנערים. איך יכלו לנחש מה יקרה בעוד חמש שנים, מה צופן להם גורלם. אכן עידן התמימות. אליהו בכור מופיע בתמונה כילד, קרוב משפחה של מרסל חבשה (משעל).

התרגשנו לקבל מאליהו בכור את התצלום, שחיכה לנו עשר שנים.

"למה היה חשוב לךָ לפגוש אותנו?", שאלנו.

"כאשר פרצו הפְּרעות, היה אֵבל כבד על שני הבנים, אֲבל של שבע שנים.. הזמן נשבּר. אתם הייתם תיקון הזמן", אמר.

למדנו ממנו כעד ממקור ראשון את קורות משפחתו, והתוודענו לפרט פיקנטי: קרוב משפחה שלנו מצד מרסל חבשה (אשתו של יהודה חבשה), נדד כילד עם משפחתו לבומביי ואחר כך לסינגפור, והיה לראש ממשלת סינגפור, דיוויד מרשל (במקור: משעל).

אליהו בכור הזדהה עם המיתוס שראה בנו גלגול של הנרצחים, הוא היה נרגש לראות אותנו.

כאן הוסיף אליהו בכור עוד משפט שיסגור את המעגל: "עכשיו בא הזמן שאשב איתכם לכתוב את סיפור המאורעות, הנרצחים מחכים לסיפור שלי".. ואכן - לימים כתב אליהו בכור את ספרו "זיכרונות מעירק", בסיוע עריכה שלנו.

קול קדום/ הרצל חקק

נוֹלַדְתִּי וּבְתוֹכִי קוֹל קָדוּם
כְּאִלּוּ קָדְמוּ לִי חַיִּים אֲחֵרִים
נוֹלַדְתִּי עַל נַהֲרוֹת כְּבָר
מִתּוֹךְ חֶבְלֵי מָוֶת
בִּזְמַן עָבָר. מִן הַמֵּצַר נָגְהוּ
חֶבְלֵי לֵידָה. שׁוֹרְרוּ.
הוֹרִישׁוּ לִי הֵד עָמוּם
כְּשֶׁאֲנִי נוֹשֵׂא אֶת קוֹלִי,
שָׁב עַכְשָׁו.
הַמָּוֶת קָם עַל רַגְלָיו.
גּוֹעֵשׁ מִקֶּבֶר וְאֵיזֶה נָהָר.
הַזִּכָּרוֹן אֵינוֹ נִגְמָר.

בספרו של חגי קמרט "התאומים החולמים" (הוצאת פיוטית, 2023). נכתבה מונוגרפיה על חיינו ויצירתנו. חגי קמרט עסק גם בנושא ה'פרהוד':

"אווירה כבדה: האב יצחק חבשה והאֵם תופחה יושבים אל השולחן לבושים בגדי חג, נרעדים משהו, מרכינים ראש בין כפות ידיים תומכות ומבטם מפוחד, בוהה אל צבעו המחוויר של שולחן.
בחיל וברעד ניגשת אט הנערה סעידה אל הוריה. עומדת ואומרת:
"אבא, אימא, איפה הם? היכן הם שני אחַיי?".
"אנחנו לא יודעים" אומר אבא יצחק. "מקווים, שהם באחד הבתים ולא ברחוב".
"לאן יצאו? לאן הלכו? האם הם יחד? האם לבד?".
נורי ואברהם חבשה, שני אחֶיה של סעידה, שניהם סטודנטים לרפואה, היו אותה עת מחוץ לביתם, בדרך לבית סבם חכם ציון. והפוגרום בשׂיאו": (חגי קמרט, ' עמוד 13)

אני נושא שמות/ בלפור חקק

אֲנִי נוֹשֵׂא אֶת שְׁמוֹת אַחַי
שֶׁלֹּא נִקְרְאוּ בִּשְׁמִי, שֶׁזּוֹרְמִים
בְּדָמִי.
גַּם אִם הָיוּ וְאֵינָם
אֲנִי חַי עֲבוּרָם.
אֲנִי מְהַלֵּךְ יַחַד אִתָּם, בַּיְּקוֹד.
בִּדְרָכִים רֵיקוֹת
בְּמוֹרַד הַדֶּרֶךְ הַמְּדַמֶּמֶת
בְּעִיר שֶׁלְּעוֹלָם לֹא תִּשְׁקֹט.
שְׁמוֹתֵיהֶם חֲרוּטִים בִּי וְהוֹדָם
כְּתוּבִים בְּחוּט שֶׁל דָּם
נִשְׁמָתָם בְּתוֹכִי בּוֹהֶקֶת.
בָּאֲדָמָה שֶׁעוֹדֶנָּה צוֹעֶקֶת.

בספרו של אברהם תו'ינה "גולים וגאולים" הוא כותב העיתים וסודות הזמן. הגבאי שהיה להיסטוריון – היה לאחד מחכמי הסוד ותאר כיצד נוצר המיתוס של לידתנו כתאומים, להאיר באור יקרות את הנושא המטלטל של 'פיצוי ותמורה לשני הנרצחים':

"ביום הראשון של שבועות, הראשון ביוני 1941, בשעות אחר הצהריים, עזבו הבנים את ביתם שברחוב קישל והלכו לבקר את סבם ברחוב סינק, ברכו אותו לרגל החג וחזרו לביתם דרך רחוב אל רשיד. בדרכם נפגשו עם אליהו חאייק ואחר כך נפרדו ממנו ובדרכם לביתם נעלמו בליל שני של שבועות משלא חזרו לביתם, דאגו ההורים, אולם לא העזו ללכת לבית הסב לפקוד אותם. למחרת בשעות הבוקר, פרצו קציני צבא לבית ההורים- – – ביום שלישי בבוקר החלו החיפושים אחרי הבנים. הדודים, הגיסים, בני המשפחה האחרים סבבו את העיר, בבנייני המשטרה, במרפאות, בבתי החולים, וכל מאמציהם עלו בתוהו"....

ולא איחר להגיע קטע ההתרה, כפי שכל טרגדיה יודעת לתת:

"ביום 26/04/1948 יָלדה אחותם של הנרצחים תאומים. התאומים הם הסופרים והמשוררים חתני התנ"ך הבינלאומי בלפור והרצל חקק. בעת לידתם נאמר להם, כי זה פיצוי מהשמיים על מות הנרצחים".

כך התוודענו לראשונה למיתוס זה דרך ספרו של אברה תו'ינה. אותם זיכרונות, אותם צללים נגלו פתאום., גילינו סוד: שני צללים הלכו בעקבותינו.

שני צללים/ בלפור חקק

שְׁנֵי צְלָלִים הוֹלְכִים אִתִּי
הָאֶחָד שֶׁלִּי, הָאֶחָד שֶׁל הַזִּכָּרוֹן
הָאֶחָד מְהַלֵּךְ עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה
וְהַשֵּׁנִי בְּתוֹךְ אָרוֹן.
הַמְשִׁיכוּ לָלֶכֶת אִתִּי, אֲנִי
מְבַקֵּשׁ
בְּלֶכְתֵּנוּ בַּשְּׁבִילִים הַמְּאִירִים
כָּל עוֹד אַתֶּם הוֹלְכִים כִּצְלָלִים
הַחַיִּים שֶׁלָּכֶם נִשְׁמָרִים.
בַּמִּלִּים.
אָנוּ כּוֹתְבִים יַחַד חוֹזֶה
עִם הֶעָבָר
נוֹשְׂאִים קוֹל מְשֻׁתָּף
גַּם כְּשֶׁהוּא נִשְׁבָּר.

בסרט "הרצל פינת בלפור" (2014) התראיינה אמא סעידה ז"ל, וכך אמרה בפתחו של הסרט:
"את היקרים שלנו לא נשכח לעולם".
בעיניים דומעות חשפה, כיצד הפך מותם של אחיה לאסון שטלטל את המשפחה ואת חייה כנערה.

"למה אני התחתנתי? ההורים שלי התחילו לשבת ולבכות, להתאבל כל הזמן על הבנים. כל הזמן...יום אחד באה דודה שלי- אחות של אמא- הלכה לדודים שלי , אמרה להם: אלה ימותו. אמרו: מה, נחַתן אותה? היא צעירה! אמרו: אם היא תתחתן ותביא ילדים, הם ישתנו ההורים ".

באחד משירין של בלפור חקק הוא כתב: "היא לא ידעה אם היא כּלה או קורבן". אותה דודה שׂמחה (אחות של סבתנו תופחה) הייתה בעלת אוב, יודעת לגלות רזי עולם., הדודה המסתורית אמרה לאמי: יש שניים בבטנֵך. אמא נרעדה והחרישה. אמא הלכה אל הלידה, כמו נקראָה ללֶדת את אחֶיה המתים.
('הרצל פינת בלפור', תסריט ובימוי של הסרט: אילן רהב).

כנגד שניים שאינם/ הרצל חקק

שְׁנֵי יְלָדִים חַיִּים
אֶת הַחַיִּים וּשְׁאוֹנָם
כְּנֶגֶד שְׁנַיִם שֶׁאֵינָם.
מֵאָז נוֹלְדוּ הֵד לְהֵד נִרְקַח.
הֵם נוֹשְׂאִים שְׁמָם הַנִּשְׁכָּח
נְשִׁימָתָם הוֹלֶכֶת וּפוֹסֶקֶת
הָעֶרֶב מַחֲשִׁיךְ בְּשֶׁקֶט.
גַּם בַּלַּיְלָה כָּל תְּאוֹם נוֹשֵׁם וְנָם
כְּנֶגֶד שְׁנַיִם שֶׁאֵינָם.

כדי להבין את שינוי הזהות שפקד אותנו, עלינו לספֵּר, שגדלנו כ"ילדֵי תקומה", "ילדֵי גאולה", כך אמרו הורינו, כך אמרה הסביבה. כל חג עצמאות אמֵנו הלבישה אותנו בחולצת עצמאות. יש תצלומים המתעדים זאת (ניתן לראות ב'אתר התאומים הרצל ובלפור חקק'). ההתוודעות לַסיפור הכואב של ה'פרהוד' ולַזיקה בינינו לבין נרצחי הפרעות, הייתה כגשם זלעפות. החיבור למתים היה כפטיש על קירות המציאות, הבשורה שינתה את זהותנו. מאז נחשפנו למיתוס ב-1977, התחלנו לכתוב שירֵי משפחה, וגם שירים על ה'פרהוד'.
הרצל פרסם את הספר "תעודה נשכחת" ובלפור את הספר "ואז בקץ היוחסין"- בשנת 1987.

שם נָדם הַדם/ הרצל חקק:

שָׁם נָדַם הֵדָם בַּסִּמְטָאוֹת
וּמִשָּׁם בָּאנוּ בַּהֹוֶה לָאוֹר
קַמְנוּ לְסַפֵּר לְאוֹת אֶת הַמַּרְאוֹת
לָגֹל מֵעַל הַבּוֹר
אֶבֶן חֲרוּפָה.
תֵּילִיל בַּגְדָּד הָעִיר הַיָּפָה
שִׂיחֵי פֶּטֶל מְדַמְּמִים קִינָה.
שׁוֹמְרִים צַלֶּקֶת בְּזִכְרוֹנָהּ.
לָעַד יַכְתִּים. דָּם הַמֵּתִים.

בשנים שחלפו מאז, הופענו באירועים ספרותיים רבים. סיפרנו על ה'פרהוד', כאילו היינו עֵדים לַהתרחשות. אמֵנו סעידה נהֲגה להופיע איתנו באירועי ספרות. היא סיפרה את סיפורה, וגם נהגה להציג את כותנות הפסים, שנתפרו לנו בלידתנו, לידה שנתפסה כאירוע חגיגי במשפחה. יש תצלומים רבים, המתעדים הופעת אמנו לצִדֵנו גם בחוגי הסופרים, וגם בחוגים של יהדות עירק, באור יהודה וברמת גן.

הרצל חקק כתב את דבר השליחות, בתארו מפגש עם הסבא והסבתא יצחק ותופחה חבשה:

וַאֲנִי כּוֹתֵב שִׂפְתֵיהֶם
קְדוֹשׁוֹת קְדוֹשׁוֹת קְדוֹשׁוֹת
כִּי לֹא אוּכַל לְהַחֲשׁוֹת.
(מתוך 'תעודה נשכחת', ספרו של הרצל חקק, השיר 'שמע ישראל').

אכן בעבר כתב הרצל שיר בעקבות המזמור בתהילים כ"ג - ה' רועי לא אחסר – ועל אותה שורה 'לא אירא בגיא צלמוות'. והנה שיר של בלפור שמתאר את ההתייחסות לאותו מזמור, מתוך הפנמת החיים והמוות בקשר עם נורי ואברהם, הרוגי מלכות, גיבורי האומה.

חיים תמורת דמים/ בלפור חקק:

הַקּוֹל שׁוּב חוֹזֵר. הַשֵּׁם רוֹעִי,
זָב הַנֵּר. לֹא נִירָא.
לֹא בְּמִקְרֶה נִתְּנוּ לָנוּ הַיָּמִים.
הַשִּׁירָה. לְמַלֵּא אֶת הֶחָסֵר.
חַיִּים תְּמוּרַת דָּמִים.
הַמָּוֶת הַמְּלַוֶּה אוֹתָנוּ מִיָּמִים
וְקִינוֹת הַמֵּתִים הַתְּלוּיוֹת
פִּכְפּוּכָם יִנְטֹף.
לָנוּ יִשְׁטֹף, הַכֹּחַ לִכְתֹּב,
נוֹתֵן לָנוּ כֹּחַ לִחְיוֹת.

הקולות של הנרצחים לא הרפו. שבו לחיות. להפוך לחלק בלתי נפרד מחייהם של השליחים, שקמו לשאת את המשא. אותם קולות נצחיים חייבו אותנו לכתוב את הזיכרון הזה:

עוד קולות היו בי/ הרצל חקק

כְּשֶׁנּוֹלַדְתִּי לֹא הָיִיתִי לְבַדִּי,
עוֹד קוֹלוֹת הָיוּ בִּי,
עוֹד זִכְרוֹנוֹת שֶׁלֹּא חָיִיתִי.
אֲנִי לֹא הָיִיתִי שָׁם.
שְׁנֵי קְבָרִים כְּבָר חִכּוּ
מִתַּחַת לַיְּקוּם.
נָשְׂאוּ עָבָר קָדוּם.
לְבַדָּם וּשְׁנֵיהֶם. הוֹלְכִים תָּמִיד
וְיַחַד עִם מֵתֵיהֶם
מַבִּיטִים בְּעַנְנֵי אֹדֶם שָׁטִים.
מְגַלִּים בָּהֶם מִקֹּדֶם
אֶת צְפוּנוֹת הַמֵּתִים.

אני מדבר בשמם/ בלפור חקק

אֲנִי כּוֹתֵב בִּשְׁמָם שֶׁל אֵלֶּה
שֶׁאֵינָם,
קוֹלִי הוּא הֶמְשֵׁךְ קוֹלָם,
בִּי הֵם שָׁבִים לְדַבֵּר
כְּשֶׁהֵם מְדַבְּרִים בִּי
אֲנִי אַחֵר.
אֲנִי כּוֹתֵב כְּשֶׁנּוֹדֶדֶת שְׁנָתִי
דָּמָם הוֹלֵךְ אִתִּי
צוֹעֵק בְּשֶׁקֶט בְּלֵב דַּוָּי
וְהֵם נוֹדְדִים אַחֲרַי.
הָעוֹלָם אָז נֶאֱלָם.
קוֹלִי הוּא הֶמְשֵׁךְ קוֹלָם:
אֲנִי מְדַבֵּר בִּשְׁמָם.

בספרו של חגי קמרט "התאומים החולמים", הוא מספר על רגע המשבר שבו אבי המשפחה, עזרא, נעצר בעוון פעילות ציונית, ושוחרר תמורת כופר לחוג את ליל הסדר תש"י בביתו.

"סמוך לליל הסדר של אותו הפסח תש"י (1950) שחררו את עזרא חקק תמורת סכום 'בַּקשיש' שקיבלו אנשי הבולשת העיראקית. כך נֵאותה הבולשת ואִפשרה לַמשפחה לקיים את ליל הסדר, והתנאי היה - שישוב האב עזרא למחבּוש למחרת ליל הסדר.- - -
כך יצאו בני המשפחה (לאחר ליל הסדר) את עירם בגדד. סעידה סיפרה, שסגרה את דלת הבית בבגדד וזרקה את המפתח על גג הבית. בחצות ליל הגיעה המשפחה אל גבול פרס–איראן, חצתה אותו ונכנסה פנימה אל מחנה העלייה, ששכן בבית קברות בעיר טהרן - - - -

בית הקברות נקרא "בהשתייה", שפירושו: גן עדן. המשפחה והילדים שהו בבית הקברות, בדרכם לארץ ישראל. מנהלי המחנה ישבו במשרד בחדר הטהרה של בית הקברות" (קמרט, עמ' 19).

דם הזיכרון/ בלפור חקק

אֲנִי כּוֹתֵב בְּדַם הַזִּכָּרוֹן,
לֹא רַק אֶת חַיַּי אֲנִי חוֹרֵט,
קוֹלוֹת אֲבוּדִים נִלְחָשִׁים בִּי,
מְבַקְּשִׁים לְהִוָּלֵד
בִּמְקוֹמִי
קוֹלָם הוּא קוֹלִי, דָּמָם הוּא דָּמִי.
אֲנִי נוֹשֵׂא בְּנִשְׁמָתִי מְעַט מֵהֵדָם
נוֹשֵׂא בְּקוֹלִי
אֶת קוֹל הַדָּם.
הָאֲנִי שֶׁלִּי הוּא הֵם
אֲנִי מַרְחִיק עַצְמִי
אֶל
מֶרְחַקֵּיהֶם.
עַד הַיָּם הָאַחֲרוֹן
עִמִּי דָּם הַזִּכָּרוֹן.

מצאנו עצמנו כילדים שוהים בבית קברות יהודי בטהרן, שהיה מחנה חשאי ציוני. כמו בנבואת יחזקאל פרק ל"ז "חזון העצמאות היבֵשות", עלִינו מן הקברים אל הגאולה. כשאנו חושבים על המראֶה הזה במחוז המוזר, אנו יודעים, שחווינו בחיֵינו את נבואת יחזקאל. מעניין, שכאשר שָהינו בבית הקברות, ההפטרה באותה שבּת הייתה... חזון העֲצמות היבֵשות.

שֵם נוסף/ הרצל חקק

בְּתוֹךְ שְׁמִי יֵשׁ שֵׁם נוֹסָף,
בְּתוֹךְ דָּמִי זִכָּרוֹן אַחֵר,
לֹא רַק אֲנִי הוֹלֵךְ בַּדֶּרֶךְ,
עוֹד מִישֶׁהוּ הוֹלֵךְ בִּי
כִּנְשָׁמָה נִגֶּרֶת.
בְּתוֹךְ שְׁמִי יֵשׁ שֵׁם נִשְׁכָּח
לְמֶחֱצָה
שֶׁעוֹלֶה שׁוֹתֵת מִתּוֹךְ בּוֹרוֹת.
מְהַבְהֵב, מְדוֹבֵב אוֹתוֹ כִּשְׁמִי
אֶבֶן שְׁתִיָּה שָׁרָה בְּאוֹר יְקָרוֹת.
בְּתוֹךְ הֲוָיָתִי כָּאֵשׁ עֲצוּרָה.
גַּחֶלֶת זִכָּרוֹן נְצוּרָה.
אֲנִי כּוֹתֵב עַל פִּי הַדִּבּוּר
כִּי אֵין שָׁלֵם מִשֵּׁם שָׁבוּר.