מאת: הרצל ובלפור חקק
בכתב עת "האומה", גיליון חורף 2025.
המחברים רואים זיקה בזהותם בין שייכות לציר הזמן הביולוגי ובין ציר הזמן הטקסטואלי. כל הכתובים העבריים מאז ימי התנ"ך וכתובת השילוח, ספרות המדרש, ימי הביניים וההשכלה עד ימינו- כולם חלק מתרבותנו העברית. נאמנותם היא לרציפות של הזהות לאורך הדורות.
בשנים האחרונות עולָה שוב ושוב שאֵלת זיקתנו אל ארון הספרים היהודי. המושג 'ארון הספרים היהודי' טעון מאוד, מקיף מאוד.
קודם כל, צריך לתת מזכֶּה (קרדיט) למי שיצר את הביטוי הזה: הסופר חיים הזז. בספרו של גרשום שלום, "דברים בגו", הוא מספר על הלילה האחרון של ברל כצנלסון, שם מובאים בפיו של ברל דברים על הזז שאמר לו שהוא כותב את ספריו לארון הספרים היהודי.
נספר את הדברים כסִדרם:
בקובץ המאמרים של גרשום שלום "דברים בגו" כרך ב' (בעריכת אברהם שפירא) בהוצאת עם עובד, מופיע פרק שנקרא "הלילה האחרון של ברל כצנלסון" (עמ' 487). אנו נוהגים לקרוא קטעים מפרק זה בסיור, שאנו מקיימים שם.
את הקטע אנו קוראים ליד ביתו של גרשום שלום, רחוב אברבנאל 28 בירושלים. בפרק זה הוא מספר על הלילה האחרון של ברל כצנלסון, ברל מגיע משכונת 'מעונות עובדים' הקרובה ממש לביתו של ג' שלום. בשיחה ביניהם מזכיר ברל את הצירוף "ארון הספרים היהודי", כצירוף שאמר לו הסופר חיים הזז. יש לשים לב, שהספר של ג' שלום יצא לאור ב-1975, מהדורה שנייה ב-1976. המאמר המובא בספר פורסם מוקדם יותר ("דבר", 3 באוגוסט 1954 ), לכן לא נכון לייחס לאחרים את זכות הראשונים על הצירוף "ארון הספרים היהודי".
הנה הקטע: "באותו ליל שבת האחרון, יום לפני מותו, הקדים (ברל) לבוא יותר מהרגיל. קרוב לעשר, לא חיכינו לו, ישבנו בחברת אורחים. והנה נכנס ברל, וּשחוק מבויש על שפתיו... דיברו על הזז ועל ספרו 'היושבת בגנים', שזה מקרוב הופיע ב'עם עובד'. ברל הפליג מאוד בשבח הספר והסופר, אף חזר בהדגשה על דברי הזז אליו: 'יש "ארון ספרים יהודי", ואני רוצה להיות בתוך הארון הזה, לא חשוב לי מה אומרים הבריות היום.' וברל הבטיח להביא לנו את הספר מיד אחרי שבּת...", וגרשום שלום מסיים את הפרק: "והלך. לתמיד".
יש להזכיר כאן גם את מאמרו של אליעזר שביד "ארון הספרים היהודי" (מאזניים, 13.2.1998). שביד לא ידע לזהות מקורו של הצירוף הזה וכתב, שהוא "אינו מחידושי זמננו...העלו אותו כהיזכרוּת במקור שנתכּסה". כאמור, הראינו בפתח מאמרנו את המקור לצירוף ייחודי זה, והבאנו דברים בשם אומרם: חיים הזז.
מכאן וָאילך המקור אינו מכוסה, אלא גלוי. שביד במאמרו רָאה זיקה בין צירוף זה ובין השיר של ח"נ ביאליק "לפני ארון הספרים". אולי זה אכן מקור ההשראה, אך יש לזכור, שהספרים הנזכרים בשיר של ביאליק הם ספרי קודש. כך הדבר גם בסיפור של ש"י עגנון 'ש"ס של בית זקני' בספרו "אֵלו ואֵלו", וגם אצל עגנון הכוונה לספרי קודש בלבד, שהיו בארון הספרים של סבו.
הסופר חיים הזז יצר את הביטוי הזה בראִייה מקיפה ורחבה יותר: ארון, הנושא בתוכו את התרבות העברית על נדבּכיהָ, והוא ראה את ספרו חלק מארון הספרים היהודי. שביד גם טוען במאמרו, שיש הנרתעים מצירוף זה, כי הם מזהים בו מגמה של החזרה בתשובה. הם סבורים "שמסתתרת מאחוריו ההגדרה האורתודוכסית הנאֱחזת בספרים מסוימים, שהם לה בבחינת כּתבי קודש" (שם). גם אם הייתה רתיעה כזאת בעבר, ברור שהיום על דעת הכול מדובר בארון המקיף את הרבגוניות של הכְּתבים העבריים לאורך הדורות.
מהו ארון הספרים היהודי?
יותר ויותר מתברר לנו, שתרבות היא מושג שניתן להבינו רק בפרספקטיבה היסטורית. רק מי שחי את ציר הזמן, חוֹוה את המושג 'תרבות'. מילדות למדנו: תרבות נבנית נדבך על נדבך. מעניין תמיד לבחון את היוצרים הכותבים את תרבותנו - איך הם רואים זאת מנקודת הזמן שלהם. איך הם חווים את כֹּבד הירושה.
נכון, לא קל להיות יורש. הדילמה של כל יוצר בכל דור אינה קלה, ומיד עולה הסיפור על אלה שמיהרו בטלטלת הספינה להשליך את הטלית והתפילין. כל דור שואל מחדש: האם להשליך את ירושת הדורות לגלי האשפה, או לשמֵר אותה? ואם להיות המשך לירושה זו, איזה המשך עליי להיות? עמוס עוז העלה את השאלה, האם לשמור זאת במרתף או בסלון?
ליוצרים העברים, הייתה השיבה לעברית, למרבה האירוניה, סוג של מרד מוסווה. הזהות העברית נתפסה בעיני חלק מן האבות המייסדים של הציונות כסוג של מרד ובריחה מן הזהות היהודית. 'להיות עברי', היתה בצירוף המילים הזה התרסה כלפי המושג 'להיות יהודי'.
כך צמחו הביטויים אוניברסיטה עברית, טכניקום עברי (היום: הטכניון), הסתדרות העובדים העבריים בארץ ישראל, אגודת הסופרים העברים וכיו"ב. היה בכך רצון להתחבר לזהות התרבותית העברית, שהיא זהות הבנויה על שפה ועל מקום, ולהתנתק מן הזהות היהודית ששורשיה בעבר. זו כמו עטתה עליה אדרת מיושנת: שכבות של תרבות דתית. הדימוי שדבק בה לא הקל על מעמדה, וכמובן, דבקה בה היסטוריה של נדודים, חלקה הגדול נוצר בגולה.
יהודים לאורך שנות חייו של העם חיו כקהילת זיכרון ושמרו על אוריינות תרבותית-לשונית. הצו "והגדתָ לבנךָ" היה צו של הנחלת הזיכרון מדור לדור, הנחלת המורשת, ובכלל זה הנחלת השפה שהיא הבסיס לַזֶהות. להבדיל מעמים אחרים, העם היהודי חשש, שהשפה והמורשת לא יעברו לדור הבא, שיורשי התרבות יהיו בּוּרים ועמֵי ארצות. הנחלת ידיעת קרוא וכתוב התקיימה במשך כל השנים בכל הקהילות, והעברית כמוהָ כארץ ישראל הייתה גם היא מולדת. הצו היה חזק, והיה ברור שזה הבית, שיהודי אינו נוטש אותו. מי שהגיע לבית כנסת ולא ידע עברית על בוריה, זכה לשמוע "שניים מקרא ואחד תרגום". כלומר: מי שנדד מן העברית, העברית באה אליו.
מרד לשם המשך
היום מתקיים תהליך דיאלקטי, שמשמעו: המרד הגיע להשלמתו. מתברר, אולי שהציונות לא הייתה מרד לשמו, כפי שחשבו מייסדיה. מתברר, שהציונות הייתה באופן דיאלקטי מֶרד לשם המשך, ויש תהליך של חזרה למקורות היהודיים, ולוּ גם כמקורות המייצגים תרבות ולא דת. התחושה היא, שאין מונופול לאנשי ההלכה על הטקסטים היהודיים שנוצרו במשך הדורות, והם גם חלק מילקוט הטקסטים התרבותיים של כל יהודי. האוריינות המילולית שימרה את הזיכרון היהודי. הטקסט הכתוב שמר על שרידות זהותנו. עמים אחרים נכחדו בצאתם לגלות, ועם ישראל שרד. עם יצא לגלות וסֵפר בידו.
החוויה המזִינה את הספרות העברית ואת היוצרים הכותבים עברית היא הֱיותם חלק מן הרציפות וההמשכיות של הדורות. כּיוצרים אנו המשך לעם היהודי לא רק כאילן יוחסין ביולוגי, אלא גם כאילן יוחסין ספרותי-טקסטואלי: כל יוצר הכותב עברית נשען על רצף של טקסטים עבריים החל מנקבת השילוח והכתובות הקדומות, דרך כתבי הקודש (עברית מקראית), ספרות התורה שבעל פה (לשון חז"ל), המדרשים , שירה והגות של ימי הביניים, ספרות השו"ת וכל הספרות התורנית והמשכילית, שנוצרה במשך הדורות. זוהי ירושה כבדה מאוד. כל זה נתפס כמורשת יהודית.
מי שמבקש אחר הכתובים העבריים לאורך הדורות ורואה בהם טקסטים מכוננים של זהותו, נחשף לַקול הפנימי של העם. כל אדם קורא את הקול הפנימי על פי נפשו שלו. היחיד מבקש באופן זה גם את הזהות המחבּרת את כולנו למשפחה אחת. הוא מתחבר אל ה"אנחנו" כזהות קיבוצית ואל הרציפות הלאומית בשרשרת הדורות.
המורשת עוברת בשלשלת של מסירה מדור לדור, שלא תכבּה הגחלת. היהודי לומד מגיל צעיר את 'מסכת אבות', שפותחת בתיאור המסירה מדור לדור: "משה קיבל תורה מסיני ומסרה ליהושע, ויהושע לזקנים, וזקנים לנביאים, ונביאים מסרוהָ לאנשי כנסת הגדולה". המסירה לא נעצרה בכנסת הגדולה, היא נמשכה מדור לדור עד ימינו. כל דור יצר מדרש משלו על תרבות הדורות הקודמים, ולא העתיק את הדברים ככתבם וכלשונם (בשפתנו: "הם לא עשו הַעתק-הַדבק"). יוצרי התרבות תמיד ראו עצמם מחדשֵי תרבות ולא מעתיקנים: לא "כזה רְאה וקדֵש", אלא: "כזה רְאה וחדֵש".
בדורנו התחדשה העברית הן בכך שהייתה שפת דיבור טבעית, והן בהמשך היצירה העברית, שאינה רק דתית. אם נדייק: לאורך הדורות שימשה העברית לא פעם כשפת דיבור, כאשר הגיעו שד"רים מארץ ישראל לקהילות בגולה. הם לא ידעו את שפת הקהילות, והשיח היה באמצעות פסוקי תנ"ך ועברית מקראית. אך ברור, שזה שונה מן העברית במדינת ישראל, שהיא שפה מדוברת וחיה, שפת היצירה ושפת הלימוד במוסדות החינוך. כך הייתה העברית בדורנו לחלק מן הגניאולוגיה העברית החוֹצה את הזמנים מנקבַּת השילוח עד ימינו. כמו החוצבים המתוארים בכתובת של הנקבּה, גם אנו היום ממשיכים לחצוב במנהרה אל העָבר הקדום. פנינו אֲליהם, מטרתנו להגיע אל הנביעה של המים החיים. התחברות אל רצף הדורות גם בהיסטוריה וגם בַּשפה יוצרת תשתית של זהות משותפת אחת. אין זה מקרי, שאיננו מזכירים את הדת כגורם מאחד, כיוון שרצוננו לבסס שׂיח של זהות משותפת: תרבותית והיסטורית. ההנחה שלנו היא, שהיהודים מבקשים לשמור על זהותם המשותפת כעם, תוך שמירה על לגיטימציה הדדית ועל תרבות של מחלוקת ודעות שונות.
הכתובים העברים מצטרפים זה לזה כנדבּכים, אך גם משוחחים זה עם זה, שיח שיֵש רציפות והמשכיות. אם רצוננו לשמור על הרציפות ועל תרבות משותפת , עלינו להנחיל את התרבות ולקיים שיח בין-דורי מתמיד. אדם אינו חש זאת מיד לאחר לידתו, אך בבגרותו הוא מתחבר בהדרגה לזהות הקיבוצית של העם ולרצף הדורות (ראו מאמרנו - "על דעת המקום והזמן").
הדור הצעיר נשם כאן את העברית כלחם חוק, כקרקע צמיחה שלו.
בלפור חקק כתב את השיר 'לחם עברי':
סַבָּא מוֹרָד זָרַע יַלְדוּתוֹ
שֶׁל אָבִי פְּסוּקֵי תַּנָּ"ךְ
וְאָבִי שֶׁעָלָה בַּמַּחְתֶּרֶת לָאָרֶץ
קָצַר מִלָּה מִלָּה וְנֶאֱנַח.//
שַׂק הַחִטִּים שֶׁנָּתַן לוֹ אָבִיו
צֵידָה לַדֶּרֶךְ
נָשָׂא אָבִי עֲלֵי שֶׁכֶם.
בִּירוּשָׁלַיִם טָחַן אֶת הַקֶּמַח
וְאִמִּי אָפְתָה
לָנוּ לֶחֶם. //
שֻׁלְחָן עִבְרִי עָרְכָה אִמָּא
וְאַבָּא בֵּרֵךְ הַמּוֹצִיא בִּצְלִילוּת
אָנוּ הַיְּלָדִים אָכַלְנוּ לַשּׂוֹבַע
וְיָצָאנוּ מִן הַגָּלוּת.
התחדשות העברית בדורנו
אנו עוסקים בזיקה של השפה העברית והספרות העברית לארון הספרים היהודי, ויש לתת מזכּה לאליעזר בן יהודה בתהליך של תחיית הדיבור העברי כשפת היומיום. מחקריו של שלמה הרמתי הראו, שהיו שקדמו לבן יהודה בפיתוח התהליך של הוראת 'עברית בעברית', ואכן בן יהודה נשען על פועלם. אך עקב חריצותו ודבקותו ביעד של תחיית השפה היה בן יהודה לסֵמל של התחדשות העברית בישראל. ואל נשכח: במפעל הגדול של כתיבת מילון העברית החדשה, הוא נשען בעקביות על כל אוצרות העברית בכל הדורות והכניס לשימוש יומיומי מלים, שהתקיימו בעברית לאורך הדורות. המילון שיצר צמח מתוך אילן היוחסין הטקסטואלי של העברית לתקופותיה. המילה 'רַכֶּבֶת' נוצרה על משקל 'קַטֶּלֶת' כמו המושג 'גַּמֶּלֶת' בתלמוד, במוכן שיירה של גמלים.
בן יהודה חייב את משפחתו לדבר רק עברית.
הרצל חקק כתב בשירו "לראות את העברית" על הילד העברי הראשון, השיר מספרו 'הזמן הגנוז':
אַל תִּבְכִּי דְּבוֹרָה
עַל בְּנֵךְ אִיתָמָר.
אַתְּ תְּדַבְּרִי אֵלָיו
עִבְרִית בִּלְבַד.
הוּא יֵצֵא לַמִּלְחָמָה וּלְגוּפוֹ
רַק אֵפוֹד קָטָן.
יַלְדֵּךְ הַקָּטָן יָגֵן עַל הַמּוֹלֶדֶת,
עַל שָׂפָה נוֹלֶדֶת.
בספר שיריו 'שחרית לנצח' מסיים הרצל חקק את שירו 'כתיבת שפה, כתיבת נפש' בשורות אלה:
וְהָיָה כְּנַגֵּן. אֵיךְ עַל הָעִבְרִית
אָגֵן. מַה בִּי יָבֵן
מְקוֹר חַיִּים. עִצּוּר חַי יְפַרְפֵּר
וְעוֹדֶנִּי עֵר. לִבִּי בַּגַּלִּים
מֵשִׁיט מִסְתַּתֵּר.
מֵשִׁיב אֶת נַפְשִׁי
התחייה אכן השיבה נפש. תחיית השפה העברית עוררה השתאות בקרב כולם: אין תקדים לכך שעם שגלה ממולדתו ואינו דובר בחיי היומיום את שפתו, החֱיה את השפה הקדומה והיא מתנגנת בפי בניו ובנותיו בעת החדשה כמוזיקה רעננה. השפות לטינית, אירית וצ'רקסית היו בעבר שפות חיות, והן אינן קיימות כלשון חיה, ולא ניתן להחיות אותן, למרות הניסיונות להשיבן לחיים. לעומת זה, העברית חיה ותוססת ונושמת. בשנת 1912 הגיע פרופ' יוסף קלוזנר לחגיגה של תלמידי 'הרצליה' והיה נפעם מן העברית הטבעית של התלמידים. הוא כתב מתוך שמחה: "הייתכן שהלשון המתה קמה לתחייה גמורה לאחר מאות שנים של קבורה בספרים- והיא הולכת וחיה בפי דור שלם?".
הסופרים חוללו את הפֶּלא של שיבת העברית לתחייה כשפת יצירה (יצירת חולין, ולא רק יצירה דתית), והמורים העברים חוללו את המהפכה של העברית כשפה של לימוד וחינוך. כך נסללה הדרך להמשכיות של העברית בדורנו, כחלק מאילן היוחסין הטקסטואלי של העברית לאורך הדורות.
נשיא האקדמיה ללשון עברית, זאב בן חיים, בחן את הקשר בין העברית החדשה והעברית המקראית. הוא כתב שהשפה החיה אמנם שונה מן הלשון המקראית בתכנים, אבל יש בה המשכיות והשפה כמעט לא שינתה צורה. הוא כתב: "לא מת בה שום דבר".
בשנת 1897, שנת התכנסות הקונגרס הציוני הראשון , קם סטודנט צעיר בשם לייב יפֶה וקרא שיר מרגש על תחיית השפה: "שם בארץ הצבי/ שם חיים חדשים יפרחו.../ תצלצל שׂפתנו כפעמון הכסף". אל נשכח: בצד החידוש של העברית, השפה הייתה חלק מן המורשת היהודית הקדומה. וכאן גם נקודת ההתנגשות.
אליעזר מן יהודה היה בעלותו ארצה לנושא הדגל של תחיית הלשון העברית, גם אם היו מי שקדמו לו בתהליך של "הוראת עברית בעברית" (ראו מחקריו של שלמה הרמתי) וגם היו שותפים רבים לעשייה זו. הוא יצר את המילון העברי, ובמבוא כתב: "עתה עליי לבָאר טבע המילון ומהות מלאכתי לפרטיה, לא בלבד מהבחינה המדעית, כי גם והעיקר, מבחינה הלאומית. זמן גדול עתה ללשוננו, הננו מתחילים להחיותה, לעשותה לשון חיה חיים שלמים, גם בדיבור פה, וצרכי לשון חיה מרובים". הוא סימל את השיבה לארץ ולשפה.
החלוצים חשו את הגעגוע לארץ הקדומה, לשפה של האבות, לנוף הקסום:
יורם טהר לב כתב במילים אלה:
"ההר הירוֹק כָּל יְמות השָנה
אני עוֹד חולֵם ושואֵל
לנשום רוחותיךָ כְּבראשוֹנה" –
( מתוך: שירו 'ההר הירוק תמיד'.)
מאז ראשית הציונות התקיים המתח בין הציונות ובין המורשת היהודית. מלכתחילה, אכן הייתה הציונות הכרזת מרד כלפי העבר היהודי, והיא ראתה עצמה לא רק כפתרון מדיני- טריטוריאלי אלא כחלופה לזהות היהודית, כפתרון עדכני יותר ליהדות ולמורשתה. הוגי הציונות, גם בעיצומו של המרד, הבינו (כולל בנימין זאב הרצל) בחוש פנימי שלא ניתן ליצור זהות לאומית גם בעידן המודרני, ללא קשר אל העבר. וכך חייתה הציונות מראשית ימיה בשנִיוּת הזאת: רצון למרוד ורצון להמשיך בד בבד. השניוּת (דואליזם) הזאת מלווה את הציונות עד היום.
הרצון להמשיך את המורשת היהודית היה דחף של חיים לציונות כתנועה לאומית: אם רצונך לסחוף את ההמונים, היה ברור שאינך יכול ליצור זהות מלאכותית חדשה ללא קשר למורשת העבר, שכולם התרפקו עליה. לא פלא שהציונות ירשה שני יסודות מרכזיים מן היהדות: את הארץ ואת השפה. האבות המייסדים של הציונות חוללו את פלא השיבה לעברית ואת פלא השיבה לארץ ישראל. היה זה החיבור אל הרציפות ואל ההמשכיות: שיבה אל הארץ הקדומה והשפה הקדומה. התפיסה הייתה ברורה: מי שנמצא בארץ אבותיו ודובר את שפת אבותיו לא יוכל להינתק מזהותו הלאומית. בכך מתחזק הערך של הרציפות וההמשכיות של הזהות.
פרוזדור לתחייה – ההתעוררות החילונית
אלפי שנות היסטוריה אכן יצרו פער, קרע, מרחק. גם הגאולה שנשזרה דרך חוטים של חילון ומרד – נראתה כמסמנת ניתוק קשר. גרשום שלום בשיחה עם מוקי צור, אומר במפורש: "המעבר דרך חילוניות הוא הכרחי, ואין כל אפשרות להימנע ממנו. אך אינני חושב שהחזון החילוני של הציונות הוא חזון אחרון, סוף פסוק. בלי ההתעוררות החילונית לא היינו מגיעים למה שהגענו...בחיי חייבתי את הציונות החילונית כדרך לגיטימית, אך לא חייבתי את המשפט האווילי 'עם ככל העמים'. הגשמת משפט זה היא סופו של עם ישראל" – 'מעלות' סיוון- תמוז תשל"ה.
החייאת השפה והחייאת התרבות הקדומה אכן היו אתגר. חלק ממאבק לשמירת הזהות.
משהו בהוויה שלנו כעם מנוגד לכללי ההיסטוריה, וכך מסכם זאת גרשום שלום באותה שיחה עם מוּקי צוּר:
"אם היהודים ינסו להסביר את עצמם רק מתוך מֵמד היסטורי, הם יהיו מוכרחים להגיע למחשבת חיסול והרס גמור. אם דברי אורי אבנרי, רטוֹש או אנשי 'מצפֵּן' יתגשמו, יחסר כל אימפולס להֶמשך חייה של אומה זו". (על תפיסת גרשום שלום, ראו גם להלן).
ארון הספרים היהודי מבטא את ההמשכיות
לזכותה של הספרות העברית ניתן לומר, שהיא הקדימה את הציונות המעשית. הסופרים העברים הלכו תמיד לפני המחנה. ספרו של אברהם מאפו "אהבת ציון" בתקופת ההשכלה (1853) הקדים את תהליך שיבת ציון. הסופרים חוללו את הפלא של חזרה לעברית, והמורים העברים חוללו את המהפכה בשדה החינוך. כך ניתן להבין את המושג: "המהפכה הציונית". זו הייתה המהפכה! נזכור: המהפכה הציונית היא 'מהפכה שאינה נגמרת' (גם אם זהו אוקסימורון). המושג "מהפכה" חשוב לעניין זה, כיוון שהציונות חוללה מרד בתפיסה היהודית הפסיבית שלא נקטה צעדים מעשיים למימוש הגאולה והשיבה עקב מדרש "שלוש השבועות". הציונות יצרה מרד, אך היה זה בפועל תהליך דיאלקטי: מרד לשם המשך. (במסגרת מאמרנו כאן לא נרחיב בנושא "מדרש שלוש השְבועות" - בבלי כתובות קי"א, א' - יש על כך הרחבה באתרים שונים).
היום כשהמדינה מתקדמת בציר הזמן, הגיעה השעה לעצור ולבחון את דרכנו. מה זיקתה של הספרות העברית החדשה לארון הספרים היהודי. לאחר שנגמלה הציונות מן המרד, שבה לחבל הטבּור. כתבנו זאת בראשית מאמרנו: מרד לשם המשך.
מעלים לא פעם את המושג "נטל הירושה": אכן, לא קל להיות יורש. מי שבחר להמשיך את הזהות, שאל את עצמו איזה המשך הוא רוצה להיות. שאלה זו התחדדה בעת החדשה, שהמורשת הדתית אינה קרובה לכולם. אוצר הטקסטים היהודי מכל הדורות נתפס לא כתכתיב אלא כמקור של השראה. סוגיית נטל הירושה הייתה לסוגיָה שמתחבטים בה היום היוצרים הכותבים עברית.
בשנות החמישים היה זה ברוך קורצווייל, שהציב חזות שחורה לספרות העברית הניתקת ממקורותיה. הוא שאל את השאלה: "ספרותנו החדשה, המשך או מהפכה"?
מאמר זה נכתב כדי לחזק את ההמשכיות והרציפות של זהותנו, לאחר ששב העם אל ארצו הקדומה ואל שפתו הקדומה. המגמות הבאות לחתור תחת זהותנו ולכונן כאן "מדינת כל אזרחיה" מעציבות מאוד, מקטינות את הישגיה של הציונות, ומקדמות תפיסות פוסט ציוניות. גם הציונות החילונית יכולה להתברך בכך, שהציונות נחלה ניצחון לאחר שיבת ציון, כיוון שהיא יצקה תוכן חדש לחיים היהודיים, היא פרשנות לגיטימית של היהדות. יש דרכים שונות לחוות את החוויה היהודית. במשולש הצלעות של זהותנו- לאום, דת, תרבות- יש מקום לזהות של לאום ותרבות: בדרך כלל הדת לפעמים נעדרת, ויש שנותרים לפעמים סממנים סמליים של שמירה על השותפות בינינו: לידה כיהודי, נישואין כיהודי ומיתה כיהודי.
מה המשמעות של הישענות על 'ארון הספרים היהודי'? על כך כותב אליעזר שביד: "היהדות מוצגת על ידי ארון ספרֶיהָ כספרות שביטאה ופִרנסה את חייו של העם לאורך הדורות. כיצד מזדהים על ידה? על ידי כך שלומדים אותה, מַפנימים אותה כזיכרון, ושואבים ממנה תכנים ליצירה עצמית במחשבה ובאורחות חיים." וכן הוא כותב: "היהדות המוגדרת על יסוד הנחה זו אינה דורשת, אֵפוא, מבּניהָ מחויבות יוצאת דופן. היא תובעת מה שהוא תנאי הכרחי לקיומה של כל תרבות: נאמנות לעצמיותו הפרטיקולרית של הקיבוץ שאליו הם משתייכים מכוח לֵידה וחינוך. לא מדובר בזכוּת אלא בחוֹבה המוטלת על הורים לחנך את ילדיהם ולגדלם כבני אדם במורשתו של העם שבו נולדו".
החיוניות של ארון הספרים היהודי, תוך שמירה על רציפות על המשכיות, זו התשובה החדה ביותר להרהורי הכפירה של ההיסטוריון ארנולד טוינבי, שניסח את תפיסתו על דעיכתן של תרבויות קדומות: הוא טען, שהיהדות התאבּנה והתנוונה ואין בה עוד חיוניות, היא "שריד מאובּן" מן העבר, ולא תהיה לה המשכיות. דבריו של טוינבי חוללו זעזוע בקרב יהודים בעולם. שגריר ישראל, ד"ר יעקב הרצוג הזמין את את טוינבי לוויכוח פומבי על השקפותיו, והעימות נערך ב'בית הלל' אוניברסיטת מק'גיל במונטריאול, בינואר 1961. הדיון הפומבי עורר עניין בעולם כולו, והוא הופץ בשעתו במערכת החינוך בישראל. הדברים נכללו בספרו של יעקב הרצוג, שיצא לאחר מותו: "עם לבדד ישכון", הוצאת מעריב, 1975. הרצוג הציג את העם ותרבותו, עם שיצא מן הגלות אל זמן גאולה. הוא הציג ברגש את יצירת העם לאורך הדורות, ואנו חשים מחויבים לרצף זה.
הרצוג אמר לטוינבי: "נדדנו והלכנו בגיא צלמוות, ועתה בחסדי ההשגחה, הגענו אל קיום ההבטחה: כך אנו רואים את תולדותינו. הן לא נחתמו. לדעתך אנו שריד מאובן, שנתלש אי משם ונפל אל זירת ההחלקה, כשם שנוהגים לומר במונטריאול. לא כן! הוספנו לחיות חיים חיוניים ויוצרים, ויורשה לי, סר, בהזדמנות זו להביע מידת מה של תימהון, שבספרך לא הזכרתָ כלל קו זה של יצירתיות יהודית, שאף איינשטין משתייך אליה".
הרצוג אמר גם: "אנו העם היחיד במזרח התיכון המדַבּר באותה לשון, דבֵק באותה אמונה, חי באותו מערך של שאיפה ורציפוּת רוחנית שבהן דיברו, האמינו וחיו אבותינו לפני אלפי שנים, בשִבתם בארץ ובגְלותם ממנה. אין עם אחר באזור מאז 132 לספירה הנוצרית, ששמר על ייחודו ועל רציפותו הרוחנית". דבריו אמת והם מחייבים אותנו: גם היום מצוּוים כולנו לחזור וללמוד עימות זה. חובה לקרוא פירוט דבריו על החיונית היהודית לאורך הדורות, וחובה עלינו להמשיך את הרציפות מכוחו של ארון הספרים היהודי.
העגלה הריקה והעגלה המלאה – הנֶכס והנֵטל
יש קשר בין החייאת העברית לבין השִיבה לארץ ולזהות היהודית. כאן נכנסת לתמונה התמונה של שתי העגלות, הריקה והמלאה. על כך צוטט זַלי גורביץ במסתו 'עיון במושג חילוניות': 'אין שום דבר רק בעגלה ריקה, היא קלה, מתגלגלת, שובבה – ואילו עגלה מלאה היא מסורבלת, סרה למרות, כבדת תנועה" – ציטוט מתוך כתב העת 'רליגיה', כתב עת למחשבה דתית, מאי 2021. העומס התרבותי של השפה הקדומה לעומת השפה המתחדשת אכן זוכה להמחשה, בזרמים הספרותיים הרוחשים בספרות הנוצרת בימינו.
שוב ושוב נשאלת השאֵלה: האם היצירה העברית לאורך הדורות היא נכס או נטל?
היינו עדים לכך במאבק בין הזרמים בספרות העברית החדשה, וזה בלט במאבק של השירה 'הצעירה' בדורם של ביאליק ואלתרמן:
המרד בשירת ביאליק ובשירת אלתרמן – הכָּה בכֹּל. מִפנֶה משנֶה זהות. נתן זך כתב על שירת ביאליק: ״עמדת הנביא והמוכיח נבנתה כאן על חשבון משהו, והמשורר אף הוא יודע ורואה בכך הֶפסד גדול לשירתו ולחייו״, 'דבר', 3 ביוני 1960. ההינתקות מן השרשרת הישנה נראתה להם מחויבת המציאות: ״שירת ביאליק...מילאה תפקיד היסטורי הכרחי בתולדות הספרות העברית החדשה.
הייתה מעין חוליית מעֲבר בין שירת ההשכּלה לבין השירה המודרנית יותר״. (נתן זך, 'זמן וריתמוס'). אהרון שבתאי כתב על הכּובד של המסורת הקודמת: ״זה הנֵטֶל שהספרות העברית כּורעת תחתיו״, כך סח: 'לקראת שינוי הנוסח״, ״עכשיו״ 1985. השירים, שעיצבו אותנו, צעקו בלבּנו: שירת הדורות היא נֶכס, לא נֵטל!
הארץ והשפה – איך יוצרים זהות
אכן גם בספרות הנכתבת פעפעו זרמי המשבר. האם להתכתב עם מסורת הדורות או לשייט בים הפתוח? מאז ראשית הציונות התקיים המתח בין הציונות ובין המורשת היהודית. מלכתחילה, אכן הייתה הציונות הכרזת מרד כלפי העבר היהודי, והיא ראתה עצמה לא רק כפתרון מדיני- טריטוריאלי אלא כחלופה לזהות היהודית, כפתרון עדכני יותר ליהדות ולמורשתה. הוגי הציונות, גם בעיצומו של המרד, הבינו (כולל בנימין זאב הרצל) בחוש פנימי שלא ניתן ליצור זהות לאומית גם בעידן המודרני, ללא קשר אל העבר. וכך חייתה הציונות מראשית ימיה בשנִיוּת הזאת: רצון למרוד ורצון להמשיך בד בבד. השניוּת (דואליזם) הזאת מלווה את הציונות עד היום.
אהוד בן עזר בחן בסדרת ראיונות את שאלת הרציפות וההמשכיות של זהותנו, בספרו "אין שאננים בציון" ( 1986).
בספרו של בן עזר, משבי הרוח עודם חזקים, הם קוראים לנו למחשבה מחדש. כך מנסח את דבריו פנחס שדה בריאיון עם בן עזר: "עכשיו אני מסתכל סביבי ורואה את מציאות החיים רחוקה לגמרי מרוחם של הנביאים".
הרצון להמשיך את המורשת היהודית היה דחף של חיים לציונות כתנועה לאומית: אם רצונך לסחוף את ההמונים, היה ברור שאינך יכול ליצור זהות מלאכותית חדשה ללא קשר למורשת העבר, שכולם התרפקו עליה. לא פלא שהציונות ירשה שני יסודות מרכזיים מן היהדות: את הארץ ואת השפה. האבות המייסדים של הציונות חוללו את פלא השיבה לעברית ואת פלא השיבה לארץ ישראל. היה זה החיבור אל הרציפות ואל ההמשכיות: שיבה אל הארץ הקדומה והשפה הקדומה. התפיסה הייתה ברורה: מי שנמצא בארץ אבותיו ודובר את שפת אבותיו לא יוכל להינתק מזהותו הלאומית. בכך מתחזק הערך של הרציפות וההמשכיות של הזהות.
הרהור אזהרה:
היו חוקרים והוגי דעות, שחששו מכוחות העבר הקדום של זהותנו, שאם לא נדע להיות נאמנים להם, הם עלולים לבשר אפוקליפסה מאיימת, לבשר חורבן. הם עוררו חשש שהחזרה לעברית כשפה של חיים ויצירה - יש בה משהו מאיים: יש בשפה כוחות מיסטיים פנימיים שעלולים לפרוץ החוצה. זו הייתה תפיסת פרופ' גרשום שלום.
ואלה דבריו:
במכתבו של פרופ' שלום לפרנץ רוזנצוויג ב-26.12.1926 כתב הוגה הדעות וחוקר הקבלה, שהוא חושש מחילון השפה העברית. כל אלה שמשתמשים בשפה באופן חילוני עכשווי אינם מודעים לסכנות של התפרצות היסודות הקדומים של העברית: "האנשים פה אינם יודעים את תוצאות מעשיהם. סבורים הם, שהפכו את העברית לשפה חילונית, שחילצו מתוכה את העוקץ האפוקליפטי...האם לא תתפרץ באחד הימים העוצמה הדתית הכמוסה בה, נגד דובריהָ?...בשפה הזאת אנו חיים כמו על פני תהום, וכמעט כולנו נתדרדר לתוכה...העברית היא הרַת פורענות...השפה תַפנה את נִשקה נגד דובריהָ". לרגע שב אותו הד מן החזון של האינטרנציונל: 'עולם ישָן עדֵי היסוד נחריבָה'.
עולה כאן תפיסה, שהשפה העברית צופנת בתוכה כוחות מיסטיים סמויים (אימננטיים), שנותנים למילים עוקץ אפוקליפטי, שעלול לפרוץ החוצה. השפה היא שפה קדומה והיסטורית ויש לה DNA אחר, היא מהדהדת ורוחשת גלֵי-פרא מימי קדם. השיבה אל הארץ הקדומה ואל השפה הקדומה (אלה המאפיינים של ניצחון הציונות) מחייבת את השבים לארצם לשאת בנטל הירושה ואולי גם במועקת הירושה (לא פלא שהיה אמורא שאמר "יֵיתֵי ולֹא אַחְמִינֵיה" (סנהדרין צ"ח, ב). ביאליק אף כתב במאמרו 'גילוי וכיסוי בלשון': "בין כיסוי לכיסוי מהבהבת התהום, וזה סוד השפעתה הגדולה של לשון השירה". זו התהום שמרמז אליה גרשום שלום.
עוד לֶקח בעניין ההמשכיות והרציפות:
אמרנו בראשית הדרך – 'לפיכך נתכנסנו'. וזה דברנו.
גם לספרות אין נשמה ללא הדימוי והמטאפורה. הן כך כתב אלתרמן:
ש"אין להכחיש
בלי סמלים והַשאלות – שיר אַין״ -
.(נתן אלתרמן, 'שיר הערת שוליים', חגיגת קיץ)
לא נוכל להבין את רוח הדורות בלי הסִמליות, שהלכה איתה לאורך כל הדרך.
לפיכך, אנו מחויבים גם היום לבחון את הזיקה בין הספרות הנוצרת בימינו ובין נדבכי התרבות היהודית בעבר. אכן נכון, תכלית הספרות היא הספרות. ובכל זאת, ספרות של עם מתפַּקֶדת על רצף הדורות הקודמים, ואנו מחויבים לבחון בכל דור, האם אנו ממשיכים את ארון הספרים היהודי.
סיום: ספר היצירה, השם "חקק" והצופן הגנטי
אנו גאים, שהשם "חקק" נכלל בפסוק הפותח של "ספר היצירה". ספר קבלה זה מציג תפיסה של תורת הסוד: לפי תפיסה זו האל ברא את עולמו באותיות, במילים. הפסקה הפותחת היא "בשלושים ושתיים נתיבות פּליאה וחכמה חָקק יה את עולמו". האל ברא את עולמו ב"עשרים ושתיים אותיות", על פי פסקת הפתיחה. כך, בעשרים ושתיים אותיות האלפבית העברי נוצרה התרבות העברית לדורותיה. הכתובים העבריים לאורך הדורות מתחברים בקשר של רציפות והמשכיות, של שׂיח בין-דורי. עלינו לתת לרציפות של העברית להוביל אותנו, למנוע בכוחנו וביצירתנו את קטיעת הרצף. יהיו הכתובים העבריים חקוקים בנו תמיד.
זו האחריות שלנו לשמור את זהותנו כעם וכתרבות. הצופן הגנטי של זהותנו היהודית הוא הצופן של השׂפה העברית.
(פורסם: כתב עת "האומה", חורף 2025)