גלות וּגאולה – לא לפרֵק את החבילה / מאת הרצל ובלפור חקק

הרהורים על הזֶהות הכּנענית

"קשה לנו הרעיון, שלאומיותנו לא באה אלא מכוח של אמונה שאין עוד בלבנו". אמת קשה זו כתב יחזקאל קויפמן בספרו "גולה ונכר" (כרך ב', עמוד 436). בתוך אמירה קצרה זו טמונה בצורה בהירה וחריפה הסתירה הפנימית, שאליה הובילה הציונות.

כמו שאר תנועות השחרור הלאומיות באירופה, הציבה הציונות לעצמה כמטרה – "נורמליזציה" במתכונת של מדינה לאומית חילונית. אלא שֶמה שטוב היה לכל השאר, לא היה טוב כפתרון לבעיית הקיום היהודי: בחילוניות המודעת ובניתוק מן המסורת נדרשה היהדות להיות מה שאינה, לשנות כל שהייתה במקורה. לאומיותנו לא הייתה מעולם מופרדת מן הרבדים הדתיים-אמוניים וכל חבטה ברבדים אלה, אי אפשר היה לה שלא להוביל למשבּר, למבוכה, לקרע.

הגות ציונית מול הגות כנענית

אין להבין את הרעיונות 'הכנעניים' אלא מתוך אותו מרד ציוני, שניסה להתאים את הלאומיות היהודית לחיקוי האירופי-החילוני, דגם שבו הארגון המדיני והבסיס הטריטוריאלי-לשוני הם העיקר. ההגות 'הכנענית' ינקה במישרין מן ההגות הציונית – ובעיקר מאותם זרמים, שהציבו בראש מעייניהם את שלילת הגולה ושלילת כל המורשת התרבותית לדורותיה. קמו לראות בה שורש הרע בהיסטוריה של הגולה ובתרבות העם.

לאמיתו של דבר, דעות מעין אלה על אי-האותנטיות שבמצב הגלותי, משוקעות היו גם במארג של היהדות הנורמטיבית במשך הדורות. יתרה מזו: דווקא אותה הרגשה היא שפרנסה את הזיקה העמוקה לארץ ישראל ואת האמונה בשיבה אליה. דורות כולנו ראינו בגולה מצב לא מבורך. הרגשה זו באה לידי ביטוי בכל אורחו ורבעו של היהודי, בתפילותיו היומיומיות, באבלו, בשמחותיו. תפיסה זו בוטאה באופן קיצוני בתורת הקבלה, שבה הוצג אלוהים עצמו כמצוי בגלות ומחכה עם בני ישראל לגאולתו שלו. מקור זה ואחרים תיארו את הגלות כמצב מעוות, והתיקון נקשר בציפייה המשיחית לְשיבה למצב האותנטי: השיבה למולדת.

תפיסה-הרגשה זו לא הייתה המצאה של הוגה ציוני זה או של הוגה 'כנעני' אחר. מצב רוחני זה היה בעצם הבסיס להצלחת התנועה הציונית. ללא הרעיון לתיקון וללא אותה זיקה לארץ, היה תיאודור הרצל נשאר בגדר לא-יוצלח. אותה שבועה 'אם אשכחך ירושלים' היא שסללה את הניצחון שבדרך. אבל, למרבה הצער אותה תחושה של שלילת הגלות הותירה גם עננים כבדים בדרכנו: היא הולידה זרמים, שהרחיקו לכת עד כדי שלילת היהדות הגלותית, שלילת מורשתה – ואפילו עד כדי ניתוק מיהודי הגולה. תופעת 'העברים הצעירים' חיכתה לנו בדרך.

מאבק אֵימים – שֶסע בין שני עמים

המתח בין בני הגולה וחלוצֵי הגאולה – חלחל מתחת לקרקע הרוחשת. אל נשכח: דורו של ברנר היה רווי בדפי גמרא דומעים, חמוש במטען התרבותי של העם. גם מי שטרק את הדלת לא שכח את השושלת. גם בדברי המֶרי הייתה מוּדעות למורכבות ההיסטורית, לאוצר הגדול שהחזיק דורות בחיים. השאיפה להשתחרר מנֵטל המסורת נולדה עקב תהליך החילון ועקב תחושה מרה, שהיהדות הגלותית הגיעה עד מבוי סתום. עד הגורל היהודי המר: עם מושלך בעיצבון, ללא כל פתרון. בתוך בליל הזהויות שבלבל את כל האומות, קם הצורך להגדרה חדשה. אולי טבעי ומובן היה לאותם מורדים, שיש לפרוק מעל הכתפיים את הזהות המורכבת עמוסת המטען ההיסטורי "הלא נורמלי" ולפתוח דף חדש. לבנות ביומם החדש זהות 'אינסטינקטיבית', עכשווית, אקטואלית.

גם אם אנו זוכרים לסופר י"ח ברנר את המרד שלו במורשת היהודית, צריך לומר ביושר: לא קלה הייתה דרכו. כסופר וכמורה דרך חש ברנר את פרשת הדרכים, יכולנו לחוש כמה בכה ונקרע בתוכו: ברנר 'המתפלֵש' במגילתו של יצחק למדן 'מסָדה' זעק כנביא, ואכן לא היה שלם עם המרי הזה. אהבתו למורשת 'ישראל סבא' בערה בו – והוא אכן התחנך על ברכיה. בזיכרונו של הצייר והסופר נחום גוטמן, מצאנו שורות נפלאות שכתב באוטוביוגרפיה "בין חולות וּכחול שמיים". הסכיתו ושמעו, זיכרון מרגש שנותר אֶצלו מן החוויה הבּלתי נשכחת, וכך תיאר את לבָטיו של חברו הטוב, הסופר יוסף חיים ברנר – ואל תשכחו כל החבורה גרה ממש ביחד, בנווה צדק:

"ביתֵנו היה מול ביתו של הרב קוק - - - הציע עגנון לגשת למנחָה לבית הרב קוק. כּמה מן הנוכחים התנגדו, גם ברנר היה בין המתנגדים. בכל זאת קמו עגנון ור' בנימין ואז"ר ויצאו בקבוצה והלכו אל בית הרב קוק. ואחר כך ליווהו לבית הכנסת...ברנר לא הלך עמם, אלא צעד במרחק-מה מאחוריהם, כשהוא מכניס את כּפות רגליו בדיוק בעקבות פסיעותיו של הרב קוק. זה עשה עליי רושם גדול. חשבתי אולי שזה ילדותי, ועם זֹאת ראיתי בּכך כמין סמל - - - וכשהיה הרב קוק הולך לבית הכנסת, הייתי בכוונה צועד מאחוריו ומשקיע גם אני את כּפות רגליי בעקבות רגליו. כל כך הערצתי אותו" ("בין חולות וּכחול שָמַים", עמ' 87).

הרב ראי"ה קוק נשמר מלקרוע את החֶבל המחבּר בין שלומֵי אמונֵי ישראל לחלוצים הבונים את הארץ. באותם ימים נדרש אומץ רב כדי להגן על המפעל הציוני - והרב קוק היטיב להבין: כולנו אחים לאותו עַם. כך כתב במאמר הדור בשנת 1904, כשפגש את החלוצים בני העלייה השנייה: "דור כזה היוצא להוֹרג בעוז נפש בשביל מטרות שהן נשׂגבות...אפילו אם המטרות הן לגמרי מוטעות – אבל רוחו הוא נשגב, גדול ואדיר".

איך נעשה לנו היסטוריה וזהות לאומית?

יודקה גיבור "הדרָשה" של חיים הזז, מרחיק לכת וטוען, כי אינו מכבד כלל את ההיסטוריה היהודית ואפילו מביע דברי כפירה בקיומה. רטוש וחבריו המשיכו בצורה פחות מגומגמת דרך מחשבה זו. מנקודת התצפית של היום נראית הזהות "הישראלית-הכנענית" בעייתית וחסרת בשורה של ממש.

חולשתה של זהות זו ברדידותה ובכפיפותה הכמעט בלעדית למסגרת מדינית-לשונית גרידא. אין ספק שלתכליתה הארצית של הציונוית ולעצם ההגשמה (הֲקמת המדינה) היה חלק בכך. הגוף המדיני, שהקמנו היווה התגשמות חלום עתיק. אך בּד בבד יצר מעין "חַיץ של זהות" בינינו לבין יהודי הגולה (שזהותם אינה נתונה באותה מסגרת מדינית). אותה "נורמליזציה" הובילה ליצירת זהות חדשה, שטחית וּנבוכה. אולי יישמע הדבר כניצחון לקלאצקיניסטים ול'כנענים', אך נראה, שמרבית הצעירים הישראלים-היהודים חסרים היום זיקה ליהדות, ובתודעתם התפתחה השלמה עם "השבר הגיאולוגי", שאירע לרצף התרבותי היהודי. אולי אין היום קשר רב בין "העם החדש" בארץ לבין המורשת היהודית, ובמידה מסוימת זה השפיע על היחס ליהודֵי התפוצות. ואכן כן, מדובר במצב סבוךְ ופרובלמטי מאוד.

בתמונת מצב זו אולי נראֶה הניתוח הקלאצקיני כתחזית הגיונית. באותה מידה, הציגו הכנענים את מסקנותיהם ופתרונותיהם כמחויבי המציאות והיגיון: עיצוב זהות טבעית ללא קשר ליהודי התפוצות וללא מעמסת התרבות הגלותית. האמנם ניתוח זה באזמֵל ההיגיון הוא המרפא למצוקתנו הרוחנית, או שמא ניתן לומר עליו: "הניתוח הצליח אך החולה ימות"?

והנה הדרמה... קמה מולדת מחדש. מדובר במהפכה של רגשות, בהתחברות של בני עם שכה ביקשו לשוב ולחיות ביחד, ליצור ביחד. לנו נראית רוטטת השאלה הזאת, כיצד יצלח העם שיבה כזאת אל ערש החיים, אל המולדת המחכה דורות. שאלנו ועדיין השאלה קשה: האם העם ששב ארצה ינתק את הקשר עם אחיו שנשארו בגולה? 'משפט שלמה' החל לקרום עור וגידים במהדורה אחרת. ואנו, האם נכרות את החֶבל המחבֵּר? האם נגזור את התינוקות החיים, שיוולדו לנו בגולה? נזכור ונשמור את הפסוק השירי הזה של אברהם שלונסקי: "העץ הוא כל גילָיו", 'ספר הסולמות'. הלב היהודי חרד: האם העץ מקַדמַת ימינו נשכּח, נכרַת? כיצד ניתן לתאר את אובדן הַקשר בין יהודי העבר ליהודים החדשים, בין צֶלם המקור לבין המוחקים זהותם – ראו נא את הבית השירי הנוקב, שכתב נתן אלתרמן:

"לא יֻתַּן, כִּי יִשְׁכַּח הַיְּהוּדִי הֶחָדָש
אֶת חוֹבוֹ לַיְּהוּדִי הַיָּשָׁן".
"לא תקום 'מלחמת תרבות'.

'תודעה כנענית' – איבוד הפרספקטיבה ההיסטורית

התנועה 'הכנענית', הידועה גם בשם "העברים החדשים", נוסדה על ידי המשורר יונתן רטוש (אוריאל שלח) בשנות הארבעים של המאה ה-20. תנועה זו ביקשה לעצב זהות עברית חדשה, מקומית, מנותקת מהַקשר היהודי הדתי והגלותי. רטוש וחבריו ביקשו לבסס תרבות עברית חילונית השואבת השראה מההיסטוריה הקדומה של יושבי ארץ כנען — לא מהעבר היהודי הגלותי או מהמסורת הרבנית.

הרעיון של "שלילת הגולה" היה הבסיס. תפיסה זו רווחה גם בקרב זרמים ציוניים מסוימים, אבל כאן שינתה הרוח כיוון. שיט לעבר מסלול מסוכן. דגל שחור! בעוד הציונות השאירה, לפחות ברמה העקרונית, מקום לקשר תרבותי והיסטורי עם יהדות התפוצות, רטוש ותנועתו ביקשו לבטל כל זיקה כזו. בכך אכן עלה חשש לניתוק מהקהילות היהודיות בגולה. זה אכן חשש, שהפך לרלוונטי במיוחד לאחר השואה, כשזהות יהודית משותפת נתפסה כצורך קיומי. שרידי חרב מן הגולה ביקשו לשוב אל אימם הורתם. האם שכחו כל המתאווים לקרוע את החוט המחבר – מי מבקש בית? האם שכחו, שבאנו להקים בית לְעם שְבור גֵו על חורבות קהילות יקרות בגולה?

בספרות של 'הכנענים' אתה מגלה, שיש מפולת של ערכים: הנוטשים איבדו את היכולת למות למען מטרות לאומיות. בדרך לא דרך הם הקימו לעצמם עם זר. יעקב אשמן כתב מסה קשה – 'למות, אבל בעד מה?". בעיתוני 'אָלף' כתבו כותרת נוקבת: 'עֵבר החדשה או בית שלישי'?

בעיני עמוס קינן, נראו הדברים אחרת. הוא סבר שקמו שתי זהויות: הנה יצאה מן השליה זהות אחרת, חדשה, לעם שיושב על אדמתו. לפי השקפתו, העם בגולה מיושן, פליטי החרב היו לעַם אחֵר. וכך לפי דרכו: עם התנ"ך שונה מעם התלמוד. כשהתנ"ך גלה מארצו, נוצרה אומה אחרת. בעיני 'הכנענים' כך למדנו, הם בוחרים לנתק חיים באותו בית מדורי דורות. יונתן רטוש מייסד התנועה, קרא ליצירת עם עברי חדש, עברי ולא יהודי. בשירתו היטיב לשלב יסודות קדומים – ויש אומרים אליליים. השיבה לאותה ארץ קֶדם מופיעה בין השיטין, הם מעניקים לה חיים חדשים, קם לתחייה ציור עז של הנוף הישראלי המדברי.

עמוס קינן כתב בלהט: "אנו אומה צעירה. אפילו הציונות טוענת, שנוצר כאן משהו חדש...מין דבר שהוא פרי געגועים משיחיים של אלפיים שנה...והנה באה הציונות ומנסה כאן על סמך חלומות ועל סמך מסורת משֶלה, לדחוף אותנו למעשים...הם קוראים לזה 'רנסנס יהודי'...הרנסנס, שאנו מחכים לו אינו ציוני ואינו יהודי". מעריב, תשעה בינואר 1991.

הלהט לקדֵש 'אומה צעירה' הפך לאובססיה למחוק את תולדותיה שנחרטו בדם. מה קם לפנינו? עם חדש או עם מלאכותי? הלב ביקש לצעוק "אל תכַבּו את העָבָר" ברוח מילותיו הנפלאות של אלתרמן בשירו 'ערב סתיו יפה'.

הזמנים תמיד התחברו בחיינו, היו לנו בית. כילדי גאולה להוטים שאלנו: מי יעז להחריב זאת? זה העם האהוב שלנו, הוא נבנֶה ומתעצם מכל חלקיו. מי שמוותר על התרבות היהודית בגולה מאבד עומק רוחני. השילוב של יהודי הגולה עם היהודים במדינת ישראל מחזק את הדבק המלכּד, ועוד זאת - מעניק לזהות המשותפת פרספקטיבה היסטורית, תודעה היסטורית. זו חיוניות שמוסיפה עושר וחוסן. פרופסור קורצוויל שאל "ספרותנו החדשה - המשך או מהפכה" וחשש מן החשיכה שתבוא: "השמש יצאה מזמן והאירה על הריסות השירה...אין לשירתנו תקנה עולמית", 'הארץ, 4 ביולי 1958.

עמוס קינן וחבריו למחנה קראו ללא חַת קריאה לחציית העם לשניים. לנו אמירה כזאת קשה מנשוא: אם נדחה מעלינו את יהודי הגולה, יש בכך הכרזה, שהתבלבלו היוצרות: איננו עם שהקים לו מדינה, אלא מדינה, שהקימה לה עם. עם של מתנכרים. קשה ללב לשאת זאת. זו דרך של אי הכּרת הטוב לאלפיים שנות יחדיו בגולה. חלוצים בראשית דרכם, שלמדו לשכוח הכול, גם את מדורי הגיהנום שעברנו כעם נרדף יחד: וכה צורב הזיכרון. כל חֶבלי הייסורים, היו למען קיומה של אומה יהודית אחת. האם ברגע האמת ראוי ומוסרי לשכוח חלום יקר זה? האם יאֶה לכסות בעפר את מעיין החיים. הלא קמנו יחדיו כלביא להיגאל? האם לאחר שהושגה המטרה, תקום המדינה ותדחה את העם שיצר אותה, שלא תכיר ביהודֵי הגולה כחלק מקיבוץ הגלויות?

ריימון ארון לא הפריד בין ביטוי מדיני לבין מולדת רוחנית-תרבותית. היהודים החיים בגלות בחרו, כדבריו, בהעתקת עצמם מתוך תחושת הרציפות היהודית ויצרו להם שייכות חדשה. ארון השלים בעצם את תפיסתם של קלאצקין ו'הכנענים', וכיהודי גלותי הגיב בנכונות מודעת לניתוק מן האומה החדשה הנוצרת בארץ ישראל.

ומעניין לעקוב אחר המפנֶה, שחל בהשקפת ריימון ארון לאחר מלחמת ששת הימים, כל זאת - כדי להמחיש את הקרע המלאכותי, אליו חותרות אותן תפיסות הפוגעות ברצף היהודי.

ארון כתב במאי 67 איגרת של כאב וזעקה ופרסם אותה בפומבי. בין דבריו: "אני זועק עימם, אני סובל כמוהם...מפני שעולה בי רגש סולידריות, שאי אפשר לרסנו". כשנשאל זמן מה אחרי המלחמה, כיצד הוא מסביר את זעקתו ואת הזדהותו העמוקה עם העם בישראל, ענה: "לא יכולתי לבחור. ב י ן ל ש ו ן ו י ד ו י י ם ל ל ש ו ן נ י ת ו ח ים.... ... אין בכוחי להתעלות ולהתיר את כל הסתירות האלה...".

מתברר, שאזמל ההיגיון הותיר פצעים פתוחים, ומן הניתוח השכלתני, שבא לענות על שאלות של חיים ומציאות, צמחו עיוותֵי חיים, זעקה צלקת העקירה. התכחשות לחיבור של דורות. בלב קרוע, אחזנו בדגל הרוטט, ולחשנו: אותנו חינכו אחרת.

על האזמל יד מורֶדת – ואיֵה המולֶדת?

האם אפשר לגזור משפחה בת אלפיים לגזרים? האם ייאות הלב להשליך אחים, להכות משפחה באזמל ובסכין? האם איבדנו כָּל אשר יקר היה לנו?

ה'כנענים' החליפו "מיתוס יהודי" ב"מיתוס כנעני", זה אינו המרפא לנפשם של היהודים בתקופה של רצון לשוב הביתה, להגיע להגדרה עצמית חדשה. 'העברים הצעירים' רצו מהפכה חדה, הינתקות, להתנער מיהדות "זקנה ועייפה".

תפיסה ה'כנענים' העלתה לפנינו תמונה מכאיבה: דור חדש וצעיר המשליך את דור אבותיו. אפשר למצוא ביטוי לקרע הזה ביצירה נושנה, בדברים שכתב ברדיצ'בסקי במאמרו 'זקנה ובחרות'. הסופר סיים את מאמרו בתמונת צעיר הבא להשתחוות לפני המצבה של אבותיו, אבל לפתע השתלטו עליו 'רגשות של בחרות חדשה' – קם לסלק מעליו את 'ענני הזקנה'...דור חדש קם כאילו 'נולד מן הים'...

עמוס קינן הודה באומץ לב, שלָאומה ההיסטורית יש יסודות איתנים. היטב ידע: לאומה החדשה, שחבריו רוצים ליצור, חסרה העוצמה הזאת. זה הווידוי שלו: "לעניות דעתי, דרושות לי אלפּיים שנה כדי להוכיח, ואין לי אותן. כמובן, שרק בגלל התנאים הגיאוגרפיים והאקלימיים נוצרה כאן זהות מסוימת...". מעריב, תשעה בינואר 1991.

את עומק הזהות של האומה מדורי דורות – איש לא יוכל למחוק, את האור הגדול – קשה לכבּות.

אהבנו את השיר של ביאליק 'לפני ארון הספרים' ואת השורה שֶשר על חוט הדורות היקר. שאלנו עצמנו, האם ניתַק החוט שנשזר מדור לדור, האם הפּנינים נותרו ללא המחרוזת המקשֶרת. המשורר הלאומי תיאר באצוּלת הרוח הזאת 'יְשישֵי קדם', והם ניצבים 'כחרוזֵי פנינים שחורות, שניתַק חוּטָם'. אבוי אם יינתק החוט. אלה אבותינו, הישישים הקדושים.

האומה לא תתכּחש לַצידוק לקיומה

דורות חלמנו להגיע לציון – והלב קיווה שהחלום בהתגשמותו יתחבר לכמיהה למולדת האבודה. כשלמדנו שירים בעל פה, השירים חיברו בין העבר לעתיד. יש שיר של אצ"ג, שתמיד ליווה את חיינו, והוא ממשיך להדהד. "אשר יהיה בעתיד, כבר היה לפנים, ואשר לא היה, לא יהיה לעולם". אכן 'רחובות הנהר' מתחברים ללַב השָר...

עברו עשׂורים מאז קמה התנועה ה'כנענית'. שנות הקיום יחד הצליחו לחבּר יותר בין הפלָגים. בין הזרמים. במשך השנים, כך נדמה, נחלשה מאוד השפעת הכנעניות במובנה המקורי. עם זאת, אל נַשלה את עצמנו: רעיונות כנעניים כמו הדגשת הקשר אל המקום, אל הנוף וההיסטוריה המקומית, ולעיתים התרחקות מן הדת, כל אלה ממשיכים לחלחל אל תוך התרבות הישראלית. זה מתבטא במיוחד בתחומים כמו ספרות, שירה ואמנות פלסטית. לצד זאת, בספרות העברית בת-זמננו ניכרת תנועה הפוכה: חיפוש אחר זהות יהודית מורכבת, חזרה למקורות של מורשת הֶעבר היהודי כולל יצירת הדורות שנוצרה בגלות: שפה יהודית מסורתית, ואפילו חיבור מחודש לטקסטים תלמודיים וחסידיים.

למרות שהתנועה הכנענית במובנה האידיאולוגי המקורי אינה נוכחת עוד בשיח המרכזי, המתח בין הזהות העברית-המקומית לזהות היהודית-הגלותית עדיין קיים, גם אם במופעים מתונים ומורכבים יותר. הספרות העברית ממשיכה לשַקף דו שיח בין שני הקטבים הללו, ולעיתים אף מצליחה לשלֵב ביניהם בדרכים יצירתיות. לדאבון הלב, הכנעניות אולי איננה תנועה חיה, אך היא הותירה משקעים, ויש בהם לפגוע בַּלכידות בינינו לבין יהודי התפוצות. במסכת סנהדרין כמו חזו שבר זה: "עננֵי גאולה רוּצצו לרצפה" – סנהדרין צ"גח, א'.

הציונות לא נגמרה

ההרהורים סביב האידיאולוגיה של הכנענים ממחישים שוב כמה נכונה האמירה, שהציונות לא נגמרה. השגנו אכן את התכלית הארצית של הציונות, אך דומה ששכחנו, כי הציונות הציבה גם תכלית רוחנית-תרבותית מעבר לתנאי הארצי: בניית חברה יהודית, פתרון למצוקה התרבותית-הרוחנית. הציונות החלה כמהפכה, היא מהפכה שאינה נגמרת.

הציונות הצליחה להקים עם מחדש, רק מתוך ההבנה שהיא מתחברת למכנה המשותף של העם לחלקיו. השאיפה שהייתה גנוזה בציונות להקים כאן מרכז רוחני משמעה – הידברות מתמדת בין כל מרכיבי העם. לתת לקיום המחודש בארץ ישראל לשמש סמל מחבר: ניסיון לבנות מציאות חיים יהודית שמחויבת לחדש ולחזק את הקשר בין בבל לירושלים. הנתינה ההדדית היא מתכּון להעשרת הזהות היהודית. מי שיחפש שביל בריחה להיות עם ככל העמים, במוקדם או מאוחר יגלה, שהעמים רואים בנו עם מיוחד ושונה מהם. לא פעם זו גם סיבה להתחדשות השנאה אל כל יהודי באשר הוא.

קשה לשלוף פתרון פשוט וקל מן השרוול לבעיית הזהות היהודית שלנו. עלינו לחפש אסטרטגיה, שתהיה בנויה על אותה אחדות ועל קשר בלתי ניתַק בין ישראל והיהדות. ברית גורל, אך גם ברית ייעוד. הקשר חייב להיות דו סטרי – בין יהודֵי הגולה לָארץ, ובינינו לבין היהודים והיהדות. האחדות יקרה לנו, וגם הרציפות וההמשכיות של הזהות היהודית.

המאמר הראשוני פורסם בעיתון 'זאת הארץ', כ"ו בשבט תשל"ח. המאמר מתפרסם לאחר שינויים בנוסח. כתבנו את המאמר בעקבות הספר "מניצחון למפולת" בעריכת יונתן רטוש, ספריית 'חרמון', הוצאת 'הדר'. המאמר פורסם בראשיתו כרצנזיה על ספר שיצא לאור, אך הורחב כאן למבט על הזהות הכנענית וזיקתה לתרבות היהודית.