הרצל ובלפור חקק - זהות כפולה


ראשי   אודות   מבחר שירים   מאמרים / שירים   בלוגים  
כתבו אלינו 2002 האתר הושק בכ"ט בנובמבר


בעידן השירה הנכחדת

משה גרנות

סקירה ספרותית מתוך "הצופה", 2.1.2004

משוררים כבני אדם

מתוך כתב עת "אפריון", 2005... למאמר המלא

על ספרי השירה – "זריחה בין הזמנים" של בלפור חקק, הוצאת שלהבת, ירושלים 2003 ו "הזמן הגנוז" של הרצל חקק, הוצאת שלהבת, ירושלים 2003

התופעה שנקרית "בלפור והרצל חקק" היא יחידאית בעולם הספרות העברית ובעולם התרבות הישראלית – לא די שמדובר בתאומים זהים, שאפילו הקרובים להם ביותר אינם מסוגלים להבדיל ביניהם (פעם הציעו לי "סימן": לאחד מהם יש שעון על אמת יד שמאל, ולאחר – על אמת יד ימין, ועד היום אינני יודע מי הוא מי…), לא די ששניהם היו חתני חידון התנ"ך העולמי ושסיימו את לימודיהם באוניברסיטה בהצטיינות, אלא שכל דבר בחייהם נראה כמתואם בין השניים: שמותיהם כפולים, וכך גם שמות נשותיהם וילדיהם, הם מחברים יחד ספרי שירה, ספרי עיון וספרי ילדים, וכשהם אינם שותפים לכתיבת אותו הספר, הם למצער, מוציאים את ספריהם בו זמנית ובמתכונת זהה; לשניהם יש ידע אדיר בתולדות ישראל ובמקורות ישראל, שניהם מבינים גדולים בנבכיה של השפה העברית והם אוהביה הגדולים; שניהם בעלי מחויבות לאומית עמוקה, ואם אינני טועה, הם גם בעלי אותה השקפת עולם פוליטית. הקורא בספריהם נפעם מהידע חובק העולם של השניים הן בתרבות ישראל ומקורותיה, והן בתרבות העולם. כפי שעוד נראה בהמשך – כל זה איננו גורם להם לכתוב בתבנית אחת, והם בהחלט נבדלים זה מזה בנימה, בסגנון ובמזג.

בידיי שני ספרי השירה שיצאו לאחרונה – "זריחה בין הזמנים" של בלפור, ו"הזמן הגנוז" של הרצל, ובאמת, התחושה הכללית היא של תואם ותיאום בין השניים: הם יצאו באותה הוצאה, זכו בסיוע של אותה הקרן, כל אחד משני הספרים מכיל 160 עמודים, שניהם מוקדשים לרעיה ולילדים, שניהם בנויים שערים בעיצוב גרפי דומה, ובאמצע שני הספרים משובצות תמונות מחיי התאומים ומשפחתם. גם בתכנים יש קווים מחברים: שירי אהבה לאישה, שירי אהבה למולדת, שירי ירושלים, שירי חיבה, געגועים וכבוד להורים, לסבים, ואף לסבא רבא, שירים ארס-פואטיים, שירים הדנים באקטואליה האכזרית במדינת ישראל.

אחד המוטיבים שמרתקים אותי בשירה של השניים הוא הזיקה הגדולה שלהם למשפחה: לאם המבשלת ואופה ו"לשה את חייה", כשפיה מפיק פתגמים חכמים ומספר חלומות מפעימי לב; על אבא שריצף את חייו, הושיע את משפחתו מחרפת המעברה והביא אותה אל דירת חדר בזכרון יוסף, האב אשר הלך לעולמו בטרם עת, ורעייתו מתגעגעת לאלוף נעוריה, חולמת עליו בשינה ובהקיץ; הבנים ההופכים בשיריהם את עפר רגליו של האב לזהב; על שני הדודים שנרצחו בבגדד בתש"א, והשאירו את הוריהם הלומי צער, דוממים כאהרן ששני בניו נלקחו ממנו ביום אחד; על הדוד משה, שבגיל חמש היה עד לרצח הנורא של שני אחיו. שני המשוררים מצהירים שבתי השירים שלהם הם הם הבתים שמהם צמחו: "אני כותב בתים של שירים / וגר / בתוכם" ("לשם קדושה", בתוך "זריחה בין הזמנים" ע' 31); "והיטב ידעתי: / זה הבית של שיריי" ("נחבא, שבור אל הכלים" בתוך "הזמן הגנוז" ע' 62).

הנושא הזה, המופיע באותה העוצמה גם בספריהם הקודמים של השניים, ממש מעורר קנאה: כולנו אוהבים את משפחתנו, אך לכולנו יש גם משקעים ממריבות והתנגשויות שבין הדורות, בעיקר בגיל ההתבגרות, משקעים שהזמן אמנם מקהה את מרירותם, אך איננו מבטלה כליל. בשירים של הרצל ובלפור יש הערצה אדירה לבני המשפחה שהביאו אותם לארץ, שהעניקו להם חינוך, שקיימו אותם בתנאים לא תנאים בימיה הראשונים של המדינה; הם אסירי תודה על כל פתגם, על כל סיפור, על כל חלום, וכל זיכרון מהם מקבל בשיריהם מעטה של קדושה. הקורא עומד משתאה למשפחה המופלאה הזאת שהצליחה להטביע חותם כל כך משמעותי בצאצאיה.

נושא אחר שמשך את תשומת לבי הוא האהבה האדירה של שני האחים המשוררים לעם ולמולדת. אני יודע שהבון טון של התרבות הישראלית הוא להזדהות עם סבלם של אויבינו המרים והנמהרים, וכל מי שסוטה מן הקו הזה – רגלו לא תדרוך בהיכל הקודש של הקנון הספרותי העכשווי. וכן, גם פטריוטיות מעולם לא נחשבה למשאת נפשם של מתווי "הקו", שהרי הכול יודעים כי "מפלטו של המנוול הוא אהבת המולדת". ובכן, אינני חושב שיש מישהו שיקרא את שיריהם של הרצל ובלפור וירשה לעצמו לחשוד קצה קצהו של חשד שהשניים אינם שרים מנהמת לבם, שהם אינם כותבים בדם לבם על בני העם הזה שאינם רוצים לראות כי קמה לנגדנו מפלצת, שאין בנו אשמה על היוולדה של מפלצת זו ועל הזוועות שהיא זורעת, שגם לפני שהיה "כיבוש" היא לא הייתה ממש "צמחונית", וגם אם ניקח את מיטלטלינו ונברח מ"השטחים", ואף מכל ארץ ישראל – שום תמורה לטובה לא תחול בה, וכשם שאין דרך להסביר בצורה "אנושית" את הרוצחים המפלצתיים המתאבדים אצלנו, כך לא ניתן להסביר את המתאבדים במגדלי התאומים, באי באלי, בתיאטרון במוסקבה, בצלב האדום בבגדד וברובע המגורים בריאד. עומדים בלפור והרצל ומשתאים לנוכח אחיהם שמצדיקים את המפלצת הזאת (70% מהעם הפלסטינאי מצדיק את מעשי הזוועה!) ומוכנים לפנות לבית הדין הבינלאומי שישפוט אותנו על פשעים כנגדה. יקרא נא הקורא היטב את שיריו של בלפור בשער "החוויה הישראלית" ("זריחה בין הזמנים" ע' 131 – 144) ואת שיריו של הרצל בשער "אורות המולדת" ("זמן הגנוז" ע' 73 – 96), ואפילו אין הוא נמנה על "המחנה הלאומי", ייאלץ להודות שהשירים נוגעים בשורש הכאב, ויש בהם אמירה חזקה שכולה כנות. נראה לי שהמוטו המתאים לשני השערים בשני הספרים הוא שורה משירו של הרצל: "את הארץ שלי אי אפשר לתרגם / לשום שפה אחרת" ("הזמן הגנוז" ע' 90).

אדלג על הארמזים המפתיעים מכל מקורות ישראל ששני הספרים מלאים בהם: תנ"ך, שפת חכמים, שפת פייטנים, תפילה, שירת ימי הביניים, שירת ההשכלה והתחייה – ארמזים הממלאים את לבו של אוהב השפה התפעמות ושמחה; אדלג גם על שירי האהבה ושירי הילדות משובבי הנפש, ואגש סוף סוף, לבחינת המבדיל בין שני האחים המשוררים בשני ספרים אלה:

ובכן, ראשית לכול, הנימה – בלפור הוא יותר קומוניקטיבי, הייתי אומר – יותר אופטימי, יותר "שובב"; אמנם אצל שניהם נמצא ארוטיקה משובבת לב (ראו לדוגמה, "שמלתה המשי" בתוך "זריחה בין הזמנים" ע' 18; "שלג בלילות" בתוך "הזמן הגנוז" ע' 147), אך הרצל בכל זאת, יותר עצור, ואפילו שירי האהבה שלו נדמים יותר לשירי הגות. אולי יש משמעות בעובדה שבלפור שיבץ את שירי האהבה שלו בתחילת ספרו, ואילו הרצל – בסוף ספרו. בלפור משתעשע די הרבה בחרוזים (ראו "זריחה בין הזמנים" ע' 20, 67, 68, 91 ועוד), ואילו הרצל "חוטא" בכך לעתים הרבה יותר רחוקות ("הזמן הגנוז" ע' 10); אצל בלפור ניתן למצוא "חריגות" צורניות, כגון שיר עם "פירוש רש"י" ("אדם וחווה – מדרש חדש", בתוך "זריחה בין הזמנים" ע' 21, וראו גם ע' 45), וכן "מרובעים" חרוזים בשער נפרד (שם, ע' 145 – 157). לעומת זאת, שיריו של הרצל עוטים לרוב ארשת כבדה של שירי הגות, של מי שעומד נפעם אל מול תפארתו של ארון הספרים (ראו מחזור השירים "לפני ארון הספרים" בתוך "הזמן הגנוז" ע' 13 – 31). הבדל מהותי אחר הוא בדרך מתן השמות לשירים: בלפור מעניק לשיריו שמות "קלאסיים", לאמור – השם מרמז, ואף מתמצת את התוכן: "שפת האהבה", "אהבה מוארת", "שיר אהבה בפונדק דרכים", "מכתב לאשתי", "תרמיל גב", "משפט הירושה", "תפילת סבתא בהר ציון" וכו'. לעומתו, רוב שמות שיריו של הרצל הם בבחינת מהויות עצמאיות – הם אינם מזוהים עם תוכן השיר, אלא מרמזים על התרחשות שמחוץ לשיר, שליד השיר: "מילים שיכורות, עיוורון", "זריחת הזיכרון, שבועה", "תשוקה, משק החיים", "הקול הסדוק, צידוק" ועוד רבים.

מבין שני האחים המשוררים – בלפור הוא המרבה לעסוק בארס-פואטיקה, ומלבד הגאווה בכך שנפלה אבן חן כזאת בידיו, יש בשירים גם נימה של אכזבה על ירידת קרנה של השירה בין קוראי הספרות בדור האחרון. זכורה לכולנו קינתו של י"ל גורדון על התמעטות קוראי העברית בזמנו: "הוי מי יחוש עתידות, מי זה יודיעני / אם לא אחרון במשוררי ציון הנני, / אם לא גם אתם הקוראים האחרונים?!" יל"ג התבדה - הספרות העברית עולה כפורחת, בעיקר הסיפורת. נכון, השירה מצויה היום באחד מתקופות השפל שלה, ואפשר רק להתגעגע לימי ביאליק, טשרניחובסקי, שניאור, רחל, שלונסקי, אלתרמן, כשקהל הקוראים גמאו בצמא את השירים שהתפרסמו בכתבי עת ובעיתונות היומית. על השפל הזה זועק המשורר בלפור חקק: "מה עצוב להיות משורר / בעידן השירה הנכחדת" ("אנוס" בתוך "זריחה בין הזמנים" ע' 97). לא נותר אלא לקוות כי גם בלפור חקק יתבדה כמו שהתבדה יל"ג.

תגיות:  מאמר   ארספואטיקה   



רבקה תפארת חקק      

האתר פותח על-ידי נריעד חקק © כל הזכויות שמורות

..