הרצל ובלפור חקק - זהות כפולה


ראשי   אודות   מבחר שירים   מאמרים / שירים   בלוגים  
כתבו אלינו 2002 האתר הושק בכ"ט בנובמבר


הרופא כאדם עליון

הרצל ובלפור חקק

מאמר הקורא לציבור הרופאים לערוך חשבון נפש- פורסם: פי האתון, 6 בדצמבר 1972

תחת השטיח של אלוהים

הספד לאחינו אלי, תסמונת דאון, יולי 2005... למאמר המלא

שביתת הרופאים חשפה יחס מתנשא של ציבור הרופאים כלפי הציבור. מתברר שדווקא ציבור שנשבע את שבועת היפוקרטס מגלה לא פעם אטימות לצורכי החולים ולרגשותים. ציבור הרופאים נדרש לחשבון נפש.

שביתת הרופאים פתחה לנו צוהר דק אל נפשו של ציבור זה. רבים הופתעו לשמוע, שציבור עובדים רוצה להכתיב למשל, מי יעמוד בראשו. אחרים התרגלו להרגשה, כי לציבור זה מותר הכל. הם ודאי היו נדהמים יותר, אילו עובדי חברת החשמל היו מאיימים בשביתה כדי לקבוע מי יהיה מנהל החברה.

מתעורר הצורך, להסיר את המסך, ולנסות לחשוף את פרצופו של ציבור מתנשא ויחסני זה. ידועה אגדת חז"ל, על שני תלמידי חכמים שברחו מן המשרה שהוצעה להם, בראותם בה מינוי גדולה וכבוד. רבן גמליאל העמידם על מהות התפקיד: "כמדומים אתם ששררה אני נותן לכם, עבדות אני נותן לכם". (הוריות י, ע"א). באופן דומה חייבים הרופאים להבין את תפקידם. ואל ישכחו את שבועת היפוקראטס: "אטפל בחולים ואשתדל לעזור להם, במיטב יכולתי ולפי מיטב שיפוטי, אבל לא אעשה זאת לעולם מתוך כוונה להזיק או לפעול רע".

ונזכיר קטעים נוספים משבועה זו, אליהם נתייחס בהמשך מאמרנו: "לכל בית שאבוא בו, אבוא כדי לעזור לחולים, ואשמר מלפגוע בזדון או לעשות רע. במיוחד , אשמר מלהעליב בהתנהגותי את גופות חוליי – גבר או אשה, עבדים או בני חורין".

יחס קר ושחצני

רבים מאיתנו יודעים מנסיונם על היחס הקר והשחצני, שבו הם נתקלים, כשהם נזקקים לשירותו של רופא. על הצורך לעמוד לפני הרופא בהכנעה ובנפש שפלה, כדי להיוודע על טיב המחלה. וכל זאת למרות שהם משלמים על הטיפול במיטב כספם. קו מתחבר לקו, ומתקבלת התמונה, שמיעוט יחסנים משתלט על כולנו, תוך שהוא משתמש בקלף מיקוח חזק – בריאותנו.

<

p>רושם זה מתחזק יותר, כשאנו בודקים את מאבקם של הרופאים למען הנתיחה לאחר המוות. ועדיין שמורים בזכרוננו הדים מן המסע התעמולתי, שאורגן לצידוקה של הנתיחה הפתולוגית – נגד רצונה של משפחת הנפטר. רופאים העלו על נס את לבו הטהור של הפתולוג ואת מוסריותו הצרופה, את נפשו הכואבת: "מדוע הניתוח נכשל? כיצד ניתן היה להציל"?

האמנם לב טהור יש כאן? כדאי לשמוע את דעתו של ד"ר ש. קראוס מכפר נטר, במכתבו למערכת כתב העת "הרפואה" (1.2.72) : "לבעיה זו יש גם אספקט אחר. בכל העולם מקובל העיקרון, שמנהל המחלקה מתייעץ רק עם רופאים מומחים למקצועות אחרים, אם המקרה אינו ברור. אבל לעולם לא עם רופא באותו מקצוע (למשל, רופא פנימי עם רופא פנימי). קורה, שהמשפחה יכולה להגיד בצדק: כל זמן שהחולה היה בחיים לא התייעצתם . עכשיו אתם רוצים להתייעץ עם הפתולוג"?

ולא רק בתחום זה רבות השגיאות. ידוע כי, רופאים רבים טועים באבחנת מחלות. פרופ' שיבא מסר בראיון ל"מעריב" ב- 19.1.68, כי אחוז הטעויות הוא 50%. האין בדברים אלה כדי לעורר תדהמה? אנו נאלצים לבלוע גלולה זו, ששמה: "אי ידיעה ודאית של הרופא", עם גלולה מרה נוספת - "יחס מתנשא ומזלזל". זהו אחד האבסורדים , אליו הורגלנו על ידי ציבור זה.

אבסורד אחר , הוא היחס בין תמיכת הרופאים בנתיחת המתים, ובין מספר הרופאים התורמים גופתם למדע. מסתבר, שניתן למנות רופאים אלו באצבעות. למרות זאת, אין זה נראה לרבים מאתנו סותר לדרישתם להיות הבעלים היחידים על גופות ההמון. ואין זה סוד, שנתיחות רבות נערכות למען מחקרים הממומנים מקרנות חוץ. דומה, שהרופאים בכלל, והפתולוגים בפרט, שכחו מה תפקידם האמיתי. שכחו גם את שבועת היפוקרטס, ואת החולה העומד מולם בחולשתו. ולנגד עיניהם עתה - תאוות כבוד וממון. רבים התרגלו לעובדה, כי רבים מן המחקרים נערכים לצורכי יוקרה, ומתוך תקווה לזכות למימון מחקרים נוספים...

וחקוקים בזכרוננו דבריו של ד"ר יעקב רותם מביה"ח תל השומר, שפורסמו ב"הארץ" מה- 12.9.66: "אנו עדים לכך, כי ממש קדחת של מחקר אחזה את אנשי המקצוע הרפואי... בתוך המולת המחקר נשכח הפציינט... נשכחת המטרה העיקרית של בית החולים – לרפא את החולה. הרבה ממה שמכונה מחקר, אינו אלא חזרה על מה שנעשה על ידי מישהו אחר במקום אחר... לאט לאט משתכח הכלל כי סוד הטיפול בחולה, הוא בדאגה למען החולה".

הרובוטים

וזהו המוסר הרפואי אותו מנפנפים בפנינו כה הרבה, כבר מגיל הילדות. עיקרו של "מוסר" זה – ראיית הרופאים את ביקורי הבית והטיפול בחולים, איזה "רע הכרחי", שהוא טפל לתכלית: המחקר. ולא חסרות עדויות על המוסר הרפואי בארצנו , בשנות השבעים של המאה העשרים. נצטט שתי עדויות של כתבי "מעריב". כך מספר לנו ש' שניצר, במאמרו מה- 11.2.72: "רופא שולח את אשתי החולה אל בית חולים. המוסד התורני הוא בית חולים ממשלתי ביפו. בית חולים? חדרי המיון שלו נראים כאורווה... תנורי נפט מקולקלים מפיצים סרחון סמיך, החולים מרובים, ויש מיטות רק לקומץ מהם... ייסורי אדם אינם מעוררים כאן תשומת לב... הרופאים עמוסים... פניהם אטומים, הם נראים כרובוטים חסרי רגש. האם למדו פעם בבית ספר לרפואה, איך יאה לו לרופא להתייחס לפציינט? מסופקני. החולה איננו כאן אדם מסכן הזקוק לעזרה. הוא מיטרד... הפנייה אל החולה היא בגערה, כאלו הוא אשם בכל..."

ועדות אחרת, מעטו של דב גולדשטיין (14.10.71), המספר על משיית אדם מהים, לאחר התקף לב תוך כדי שחייה. לבו עוסה מיד, והוא הועלה על אמבולנס בדרך אל בית החולים 'מאיר' בכפר סבא: "לבקשתי מודיע הנהג, במכשיר הקשר שלו, לבית החולים, שבדרך אליו נמצא אדם שטבע בים, עם התקף לב, ושיכינו את החדר למקרי אסון לטיפול הצלה מידי. למרות שהודענו במכשיר הקשר... מקבל את פנינו סטאז'ר צעיר ונבוך, שאינו יודע מה לעשות... אל תטפל, אני אומר לו, הבא רק בדחיפות בלון גז וקנה... בלון הוא מוצא, אבל קנה כזה, שהוא הכרחי להצלת האיש – זה אין לו. אולי מצוי אבזר כזה בבית החולים, אבל לא ידוע לו היכן. האיש נפטר".

כשאתה קורא דברים אלה, אתה תמה מה מקור המלל הרב הנשפך למען הגברת נתיחת המתים, ולמען הקמת מכונים פתולוגיים, בעוד חדרי המיון נמצאים במצב ירוד ומביש. התימהון גדל , כשמתברר לנו כי "השרות הרפואי בנוי על כך, שמראש ברור שלרופא אין זמן לבדוק את החולה, וברגע שאינך מרשה לעצמך בדיקה כזו שהחולה יפשוט בגדיו ותבדקהו כהלכה , לא ייתכן שתגלה את כל ממצאי מחלתו. ואז הממצא אינו נגלה בזמן, אלא יוצא לאור כשמגיעים מים עד נפש". קביעה זו לא יצאה מעטו של עיתונאי, אלא מעטו של רופא: ד"ר מרדכי ורון מביה"ח "אסף הרופא", במעריב מה- 13.8.71.

יחס לחיי אדם

להשלמת האירוניה נציין כי בראש ביה"ח "מאיר" (ר' לעיל), עומד ד"ר י. גריפל, שהוא גם ראש הפתולוגים בישראל. ואין זה סוד, כי בבית חולים זה יש מכון פתולוגי אקטיבי מאוד... ציבור הרופאים מנסה לקשור את ההתנגדות לנתיחה פתולוגית, בבערותו ובפנטיותו של ציבור קנאים דתיים. אך זהו סילוף, וספק אם הציבור החילוני מסכים לנתיחה זו. וכבר גילה לנו ד"ר פישר (ידיעות אחרונות, 30.1.72) כי "ההתנגדות לנתיחת גופת מת, העמדת משמרות ליד הגוסס, וכן איומים על רופאים ברגעים אלה, באים גם מצד חוגים חילוניים". ועוד הוא מגלה, כי יש בארץ מעמד של בעלי פריבילגיות, היכולים להביע התנגדות לנתיחה פתולוגית בגופת קרוב משפחתם. כך הוא מזכיר באופן אנונימי מקרה של "רופא" ושל "שר ממפלגת שמאל", שרצונם כובד, והנתיחה נמנעה. זהו פרצופם של הליברלים הגדולים, כשהדבר נוגע אליהם אישית.

ועוד זאת: אי אפשר שלא להזכיר את הצד החוקי בפרשה זו ; האם הרופאים נמצאים מעל החוק? לשאלה זו יש השלכות חמורות, ונייחד דברנו בעיקר לגבי הפתולוגים. טוענים כנגדם כי כדי לאשר כל נתיחה, הם מכינים מראש "טופסי בלנקו", עליהם מוחתמים הרופאים המאשרים את הנתיחה, עוד טרם המוות. כך מואשמים הם בזלזול כלפי הגוויות וכיו"ב. מבקר המדינה קבע כי יש עדויות ל- 874 עבירות של רופאים, על חוק האנטומיה והפתולוגיה.

והנה , למרות זאת לא הוגשה נגד איש מן הרופאים תביעה פלילית. לתלונה שהוגשה, השיב היועץ המשפטי: "אשר להעמדתם לדין של הרופאים האחראים לליקויים שעליהם הצביע דו"ח מבקר המדינה - הודיע לי משרד מבקר המדינה, כי לא ניתן לקבוע מי הרופאים שביצעו את הניתוחים" (במכתבו מס' 1505/7/5). זוהי תמונה מחפירה של "יד רוחצת יד". ומתברר יותר ויותר, כי הממשל מחפה על מעלליו של ציבור הרופאים.

מתעוררת כאן במלוא עוצמתה, השאלה: האם נוצר בארץ מעמד של יחסנים העומדים מעל החוק? קראנו על כך ב"החטא ועונשו" של דוסטויובסקי. וקראנו על כך ב"הכפייה" של מאיר לוין. לנגד עינינו עוצבו דמויות של אנשים שפשעו ונטלו החוק לידיהם, מתוך הכרה בעליונותם. אנלוגיה קיצונית זאת זו באה לחדד ולהחריף את התמונה: האם זהו פרצופו של ציבור הרופאים?

(פי האתון 6.12.72)

תגיות:  מאמר   חברה   



רבקה תפארת חקק      

האתר פותח על-ידי נריעד חקק © כל הזכויות שמורות

..